אנו קוראים כי מספר עיתונים, כולל עיתון אינטרנטי זה ועורכו, נתבעו על-ידי ד"ר
אורלי אינס בתביעת דיבה על סך למעלה ממיליון שקלים סך הכל, על כי הוציאו דיבתה והפרו זכותה לפרטיות במהלך בירור תלונה שלה נגד שני בכירים על הטרדה.
מתלוננות נגד הטרדה זכאיות להגנה. הגנה זו מעוגנת בהגיון הסביר ובחוק, כי חשיפת שמן ופרטיהן של מתלוננות עלולה למנוע מהן מלכתחילה להתלונן, עלולה להיות "אפקט מצנן" על אפשרות התלונה, ומאחר שלחברה נמאס מההטרדות האלה, היא עוזרת להן לצאת לאור, גם על חשבון הסתרת נתונים מן הציבור.
אך אליה וקוץ בה. כאשר דברים נשארים במחשכים, עלול להיות בהם שימוש שלא לשמם, עלול להיות ניצול לרעה של הזכות הזו לחסיון הפרטים של המתלוננת, ועל נושא זה ייסוב לדעתי הדיון בתביעת הדיבה.
האם הפרסומים שהיו בפרשה חרגו מהמותר? או שמא אינטרס הציבור הוא זה שחייב קו "לוחמני" יותר של העיתונות, אפילו תוך פגיעה מידתית (אולי כן ואולי לא) בפרטיותה של הד"ר אורלי אינס. העובדה שחמישה כלי תקשורת נתבעו אומרת שחמישה גופים שונים, על שלל יועציהם המשפטיים, שכל גרוש חשוב להם, הפעילו שיקול דעת, ידעו את הסיכונים והחליטו לפרסם.
דעת המומחים על-מנת לנסות ולשקול כאזרחים הצופים על הנושא הזה מהצד, ועל-מנת להביע דעה (אין יותר סוביודיצה בנושאים אזרחיים), בואו נסתכל על דרך השלילה והאלימינציה, מה דעת המומחים מספר 1 במדינה לנושאים כאלה - היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה.
למיטב הבנתי, לו פשעו העיתונים הללו, הרי שניתן היה תיאורטית להפעיל נגדם שישה סוגים שונים של הליכים:
(1) עבירה על-פי סעיף מסעיפי חוק העונשין – הפרת הוראה חוקית, החובה לשמור בסודיות דיונים בדלתיים סגורות.
(2) תביעה פלילית על-פי חוק הגנת הפרטיות.
(3) תביעה פלילית על-פי חוק איסור לשון הרע.
(4) מתן סטמפלה של רשויות החוק על קובלנה פלילית פרטית על-פי חוק הגנת הפרטיות.
(5) מתן סטמפלה של רשויות החוק על קובלנה פלילית פרטית על-פי חוק איסור לשון הרע.
(6) הליך נזיקין אזרחי על-פי חוק איסור לשון הרע ו/או חוק הגנת הפרטיות.
על-פי מה שפורסם, ועל-פי מה שהבנתי, מכל האפשרויות לעיל - 1 לא קרה, 2 לא קרה, 3 לא קרה, 4 לא קרה, 5 לא קרה ורק 6 קרה. ללמדך שהרשויות אינן ששות להגן במקרה זה על חסיון הפרטים, ומאחר שלמיטב ידיעתי לא נימקו (כאמור ניתוח על דרך השלילה), לא נדע, לפחות לעת עתה, מדוע לא פעלו כך, כי אם יש עבירה אין זו רק זכות של הרשויות לפעול, זוהי חובתן.
חוסר עניין כאשר נעשתה ה"סולחה" בין המועמד למפכ"לות אורי בר-לב ובין רשויות החוק בהסכמת הד"ר אורלי אינס, התנצל המועמד בפני אינס בכתב על הפגיעה בה, ורשויות החוק סגרו לו את התיק מחוסר עניין לציבור, לאחר שוויתר על המשך המרוץ לתפקיד. והרי על-פי הרעש שיצרה הפרשה, סגירת התיק לקצין המשטרה מחוסר עניין לציבור כמוה כסגירת התיק לקצב מאותה עילה. האם היה עולה על הדעת שכך היה נסגר תיקו של
משה קצב? כנראה שכל פשעו של הקצין היה זעיר-מימדים לעומת פשעו של קצב, אבל הרעש - שומו שמיים, והסיכול - אחלה-בחלה ממוקד.
ואם נסגר התיק מעילה של חוסר עניין לציבור, בהסכמת המתלוננת, האם אין זה אומר שגם העילה לא הייתה לא כל-כך חמורה? ואם העילה לא כל-כך חמורה, אולי דווקא המהומה שיצרה התלונה והסיכול של המועמד בגינה של אותה תלונה והחוזה התמוה שיובהר בהמשך הם הגורם העיקרי ואולי היחיד לחשיפת המתלוננת; והמעשה עצמו, על-אף הרעש והצלצולים, לא מעניין את הציבור; אז מה כבר היה יכול להיות שם באילת על הדשא פרט לשני אנשים הלומי יין ופרט לפרומו לפרידתו של הקצין מהכיסא?
אילו סברו רשויות אכיפת החוק שקיימת תרומה שאיננה חוקית של העיתונות בחשיפה, הכיצד לא נפתחו הליכים פלילים?
יעוץ זהיר היבט נוסף ובעייתי מאוד של הפרשה: אנו יודעים שהד"ר אינס אחזה ואולי גם אוחזת היום בחוזה יעוץ עם המשרד לביטחון פנים, במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות". מהתלונות שלה וממה שקוראים בעיתון, מסתבר שהיא קיימה קשרים חברתיים החורגים מקשרי עבודה עם גורמים שונים; מוזכר בעיתונות מפכ"ל משרד ממשלתי, וקצין בכיר, וראש עירייה, וראש מוסד מכובד ושר; אפילו אין בקשרים האלו ניצוץ של מיניות אלא הם קשרים חבריים בלבד – הקשרים האלו אסורים לטעמי בתכלית האיסור בהיות אותם גורמים המפרנסים הישירים שלה, אלה שיש להם יד בחוזה ההעסקה שלה (ללא מכרז, ספק יחיד).
ליועץ, על אחת כמה וכמה ספק יחיד, אסור להתחבר עם יועציו. יועץ שמתחבר עם מיועציו, שותה איתם קפה בנסיבות חברתיות, יושב איתם במסעדות בנסיבות חברתיות, הולך איתם לסרט, אפילו לא מתקרבים מילימטר – מאבד את עמדתו המקצועית/מוסרית ואינו יכול לעסוק עוד בייעוץ לאותם אנשים; ודאי וודאי כאשר המעסיק הוא ציבורי, על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק הוא תמהיל של מי שמתיימר ללמד אותנו איך לנהוג ביושר ועל-פי חוק, ואלה שמתיימרים ללמד את ילדינו דרך ארץ, ועל אחת כמה וכמה וכמה וכמה כאשר הספק הוא ספק יחיד וקיבל את העבודה ללא מכרז.
אף אם נושאים מיניים, ככל שהיו כאלה, היו אולי ראויים להגנת פרטיות, אך כשהם מעורבים בכזה אבסורד, אשר ייתכן שנמשך עד ימינו אלה, ומאחר שההוצאה אל האור של שערוריית חוזה הייעוץ היא (לדעתי) חיונית לציבור - אסור שתימנע על-ידי הגנת פרטיות, וברור שהתפר הזה קשה מאוד לגישור. האינטרס המובהק שבחשיפת החוזה לעיני הציבור ולעיני הרשויות (שומרות החלב) הוא כל כך ברור ומובהק, עד שעל פניו אני מאמין, ולדעתי גם רשויות החוק מאמינות, שלא נחצה הגבול, ואם נחצה, הוא נחצה במידה הראויה לאור איזון אינטרסים בריא בפרשה הזו.
הוסיפה הד"ר אינס שמן למדורת שמה, כאשר יצאה בראש חוצות, בלי שקיבלה אישור מבית המשפט, עם חשיפתה הדרמטית, ולדעתי גם בשל הפינאלה הזה היא יכולה לבוא בטענות לעצמה ולעצמה בלבד.
ואם אנו יועצים, בייחוד בממשלה, ודאי אם מונינו ללא מכרז כלל, חובתנו להיות זהירים מאוד. אסור לנו להתחבר עם מיועצינו, ואם התחברנו – חיסלנו את מעמדנו כיועצים. עלינו ללכת הלאה, ואם איננו הולכים, אז חובת חברינו להוליך אותנו, וזה, למיטב ידיעתי, לא קרה.
