מרמה והפרת אמונים היא עבירה חמורה שעונשה עד שלוש שנות מאסר. אבל הדרך להוכחתה - ברמת הוודאות הנדרשת בהליך פלילי, "מעל לכל ספק סביר" - אינה קלה כלל ועיקר.
גם לאחר הדיון הנוסף בבית המשפט העליון בפרשת
שמעון שבס, שבה ביקש בית המשפט העליון להגדיר את גבולות העבירה, אלה נותרו עמומים למדי. לפי הפסיקה, העבירה נועדה לשמור על אמון הציבור בשירות הציבורי ועל טוהר המידות של אנשיו; להבטיח את יושרתם של משרתי הציבור ולוודא שבמסגרת עבודתם ימלאו את תפקידם כנדרש, לשם האינטרס הציבורי ולא לשמם של שיקולים זרים ופסולים אחרים.
למרות המהומה התקשורתית שליוותה את הגשת כתב האישום המתוקן, אנשי הפרקליטות יצטרכו לעמול עוד קשה עד להרשעתו הסופית של ליברמן ולהשתת קלון עליו. הקושי הראשון הוא במישור העובדתי. סגן השר, שעליו משליכה הפרקליטות את עיקר יהבה, מסר בנסיבות שונות גרסאות שונות לחלוטין בנוגע לתוכן שיחתו עם ליברמן, והאחרון, מצדו, מכחיש בתוקף כי הניע אותו למנות את בן אריה לשגריר.
בעימותים מעין אלה, של "מילה מול מילה", בית המשפט - ולא התקשורת - יצטרך להכריע בשאלה מי משניהם דובר אמת. אפילו תצליח הפרקליטות לעבור משוכה זו, עדיין יהא מונח על שכמה הנטל להראות כי אי גילוי כל המידע הרלוונטי לוועדת המינויים עולה כדי עבירה פלילית.
מבחינה ציבורית וערכית אין ספק שמעשה כזה פסול ואינו ראוי, במיוחד כשתוצאתו עשויה לפגוע פגיעה קשה בציבור. אך בפן הפלילי, נקבע בעבר בפרשת בר-און-חברון, גם על-ידי פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, גם על-ידי ביהמ"ש העליון, כי אי גילוי כזה, ואפילו מסירת מידע לא נכון שעשוי להטעות את הממשלה ולהטות את החלטתה, אינו עולה כדי הפרת אמונים. בית משפט השלום שידון בעניינו של ליברמן עשוי כמובן לחשוב אחרת, אך אז אנו צפויים למסכת של ערעור כפול, עד להכרעת בית המשפט העליון בשינוי ההלכה.
סוגיה נוספת שראוי לתת עליה את הדעת ומשום מה שקעה בתהום הנשייה היא מידת אחריותם של שאר אנשי משרד החוץ וחברי ועדת המינויים. אם אומנם השר פנה אליהם בדרישה נחרצת לאישור המינוי, הייתה צריכה להידלק אצלם "נורה אדומה" באשר לחוקיותו. כך, מקל וחומר, כאשר לפחות חלק מאנשי המשרד, וביניהם המפקח הכללי על שירות החוץ, סברו, "בזמן אמת", שבן אריה לא מתאים כלל לתפקיד השגריר בלטביה.
חברי ועדת המינויים לא אמורים להיות "חותמת גומי" או מריונטות המצביעות לפי רצון השר. עליהם להפעיל שיקול דעת עצמאי, וזה צריך להיסמך על תשתית עובדתית ממצה ועצמאית, ולא רק על "חומר מטעם" שמוגש להם מאת המועמד או החפצים במינויו.
