העברית עברה דרך ארוכה עד ימינו, ואנו במסע בעקבותיה. ספרים רבים ניסו להבין את חייה, את נשמתה, וכאן נדון בשניים שנראים רחוקים זה מזה.

בספר "מכונת הדיבור" יוצא הבלשן שלמה יזרעאל למסע בעקבות אותו ספר לימוד, שגילה באקראי. הבלשן מנסה לתור אחר אורחותיו, לצאת בעקבות אותה ערכת תקליטים, שצורפה לספר. אנו בקוראנו ספר זה על שלל המחקרים הצמודים לו, חשים שאנו ברכבת הפתעות. החלונות פתוחים ואנו מגלים את פניה של העברית, יוצאים לדרך קסומה - והכול כדי ללמוד את סוד העברית, את סוד הדיבור העברי. הספר מציג לפנינו סדרת מחקרים, שחושפים את אופייה של העברית המדוברת בארץ בתקופת המנדט. זו אומנם תקופה אחרת, אבל הלב יוצא לאותם ביטויים, לאותם גיבורים המשוחחים בנושאים שונים.

אני מניח, שבשיעורים להנחלת הלשון העברית, יוכלו להתבשם מאותה עברית ואולי לצרף לערכת התקליטים גם קטעים מסרטים עבריים כדי לחזות בנפלאות השפה העברית, הדיבור העברי. אין כמו דיבור חי כדי ללמדנו על אופן התפתחותה של הלשון העברית. המעבר מלשון קודש ללשון חיים תמיד סיקרן אותנו. למדנו בבית הספר את לשון התנ"ך – וההרגשה שיש מרחק בין שתי הלשונות אכן מזמינה מחקר ובדיקה.

ערכת התקליטים והדוגמאות בספר 'מכונת הדיבור' לוקחת אותנו כביכול לעולם רחוק. אבל הדרך מרתקת, ואנו זוכים לטעום מגווניה המיוחדים של השפה העברית. לעתים אנו מחייכים לעצמנו כשאנו חשים שלפנינו יין ישן, טעם ארכאי, ולעתים אנו נהנים מחלקים משעשעים של השפה, מן הקולות האותנטיים ששימשו להוראת העברית בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת.

מתוך עיון בספר מתברר, שהספר 'מכונת הדיבור' עובּד על-פי הספר 'עברית לעולם' מאת הרב דוקטור אמיל כהן (מברלין), והעיבוד נעשה על-ידי אשר פלבנר משטוטגרט.

מתברר, שהספר מציג דיאלוגים בעברית בנושאים שונים. כך, לדוגמה, יש פרק שבו השיח הוא 'בין תייר הבא לראות את הארץ לבין תושב ארץ ישראל', כך באחת השיחות בספר. אנו נלקחים אל תל אביב בין שתי מלחמות עולם. הבלשן העורך מספר, כיצד נסחף אחר קולות העולים לארץ מגרמניה בראשית שנות השלושים. הלב יוצא אל אותם היושבים במסעדה 'על שולחן אחד', מדברים על החיים העבריים הסואנים בתל אביב, יוצאים מפנסיון נורדאו שבהדר הכרמל בדרכם לטייל בעמק. לרגעים נדמה לך, שאתה חלק מסרט ישן בשחור לבן: אנו זוכים לשמוע על הגרושים והשילינגים בנתיבות המסחר בין הקונים למוכרים, הרכבת הצופרת בדרכה לירושלים מקפיצה אותנו, מעוררים אותנו קולות ה'פלחים' הדוברים בהקלטות.

ערכת התקליטים של פלבנר כללה שישה תקליטים, ומעבר לשיחות הקולחות והרעננות, נתן לנו פלבנר גם תקציר דקדוקי. תיאוריה ומעשה. תמיד חשבנו להשוות את תאוצת הדיבור העברי במילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, ולרגעים באנו לבדוק מה מכל חידושי לשון הדיבור נשאר, מה נעלם. לפנינו נחשפים פרקי דיבור משלבים מוקדמים יותר – והנה אנו בקרון רכבת, כאשר הלב נחשף לאווירה חדשה, אווירה של חיים חלוציים הצבועים בנופי ארץ ישראל.

כמו בספרי עזר לתיירים המחולקים למדורים, גם כאן, בספר 'מכונת דיבור' תמצאו הדרכה לקראת הכניסה לחיי הארץ: פרק מיוחד נקרא 'מזונות', פרק אחר 'אצל הרופא', וכמובן יש פרקים מעניינים ומעשיים: השפה, מזוג האוויר, המכתב, בדואר, ברכבת, אני קונה לבנים, קניית חליפה ועוד.

ריתקה אותי שיחה בין תייר המבקש להכיר את רחובות ירושלים. אנו עדים לביטויים שונים:

חפצתי מאוד לראותו, הבחפץ לב הנך הולך אל הראינוע, הנה כבר הגענו למטרתנו.

המחבר הבלשן משווה בין שיחה זו לבין קטעי שיח מספרו של י' רוזנברג בשם "המֵשׂיח", ספר שכלל עלפי כותרתו, שיחות דקדוק עבריות. ספר זה יצא לאור בעשור האחרון של המאה התשע עשרה, והמחבר רוזנברג העיד על עצמו, כי ביקר בארץ ישראל בשנת 1893.

ספרו של יזרעאל מביא כמה מחקרים כדי להבין את לשון הדיבור: באחד המחקרים, אנו מגלים את היהודים העולים ארצה כחלוצים, והמחקר מגלה לנו, מה הייתה מטרתם, כיצד הם בוחנים אפשרות להשתקע בארץ, פרפראות מחיי היומיום. אחד הפרקים חושף מכתב' ששלחו שלושה חברים שהתאקלמו בארץ ובמכתבם הם מספרים על הטוב והרע בארץ, על נפלאות הארץ ועל קשייה.

בין שלל המחקרים המובאים בספר שבה את לבי מחקרה של יעל רשף, "התבססות הדיבור העברית בתקופת המנדט". רשף כותבת: "המערכת הלשונית נתונה הייתה לתהליכי שינוי מהירים ומקיפים, ושרר בה גיוון עצום. גיוון זה שונה היה במהותו מן השונוּת הלשונית המצויה בכל השפות, משום ששיקף את היותה של העברית בשלב מעבר של היערכות מחדש לכלל שפה חיה מודרנית".

העברית המדוברת, בוודאי, הייתה בנויה על יסודות הלשון מקדם, אך יש שוני בינה לבין העברית הספרותית. רשף מסכמת: "ניתן היה להבחין בסימנים להתהוותה של עברית ילידית שכזו" וכאשר היא מתמקדת בבני הדור הצעיר, היא קובעת: "בקרב קבוצה זו ניתן לזהות כבר בראשית תקופת המנדט...סימנים להפיכתה של העברית לשפת אם וללשון טבעית וילידית" – עמוד 144. אבל רשף מיטיבה לראות גם ריחוק בלשון המדוברת מן המקורות: "העברית הילידית התאפיינה ...מראשיתה בקווי ייחוד לעומת העברית הכתובה והספרותית, לעומת לשון המקורות ולעומת העברית המדוברת של תושביה הבוגרים של ארץ ישראל". ומסקנה חשובה: " מרכזיותה בעיצובה של העברית בת זמננו התבהרה רק במהלך הזמן".

כיום אנו נוהגים לקונן על מצב העברית, על החשש מריבוי השפות שמאיים עליה כארץ הגירה, ומתברר שגם באותם ימים חשו כך: "לפיכך, על-אף מרכזיותה ההולכת וגוברת של העברית,...לא פחתה התחושה שעצם קיומה רופף ונתון בסכנה". כך בעמוד 152.
רשף בודקת מאפיינים של אותה עברית ילידית, ורואה סימנים לתהליך בהתהוות – לדרך שבה העברית הזו תופסת מקום מרכזי, מפלסת דרכה כדי להתוות את צביונה של העברית שלעתיד לבוא.
מרגש לקרוא כיצד קושרים בין הלשון העברית החדשה לבין המונח 'אדמת אבות' –"כימי דור שלם נלחמנו בעד תחיית לשוננו על אדמת האבות, שכולנו מודים שבלעדה לא תצלח כלל תחיתנו הלאמית", כך בכתיב חסר במקור.

הלב מתרחב לראות את פנייתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף לתושבי עירו (עמוד 155), והמודעה קוראת לכולם: "שמרו על רוחה העברי של תל אביב". ראש העיר כותב לתושבים: "כל קבוצי הגליות בתל אביב צריכים לשכוח מעטי מעט את לשונות מולדתם החורגות ולהעשות לאומה מלוכדת אחת, כי אם יביא אתו כל עולה חדש את לשונו הקודמת ויאמר להשתמש בה כאן – אנא אנו באים? הן מגדל בבל ניצור לנו כאן ולא מולדת עברית". ראש העיר העברית כותב מכתב לתושבים, ומנסה להצדיע לעברית החדשה, אך עולם המונחים שלו הוא מקראי- וראו נא כיצד הוא מסיים את האיגרת שלו: "שמרו על רוחה העברי של העיר הזאת,...הסירו את אלילי הנכר והיו עברים בדבורכם, בשמותיכם, בשלטים ובכל יום יום" (כתיב נאמן למקור), עמוד 155.

מעניין לראות, כיצד ראש העיר מבקש מתושביו להינתק מן העבר, אך לשונו כה דבוקה בלשון התנ"ך - ושני ביטויים מובהקים בולטים לעינינו: אנא אנו באים, מגדל בבל.

כשאנו עוקבים אחר השיחות בתחומי החיים השונים, אנו מגלים לעתים דיבורים, שנראים כלשון המקרא: אף על-פי כן נשובה ידידי – עמוד 314, ימי החמסין קשים מנשוא, במה אשרתהו – עמוד 320, יפשוט אדוני את אדרתו – עמוד 321, הלילה קר ומשיב נפש – עמוד 314. מכל מקום, העברית נדרשה להתמודד עם צורכי יום יום חדשים, וכך אנו מוצאים מונחים, שלא הכרנו קודם: עוד חסרה הכתובת, זה עתה צלצל השעון, אסדר את ההמחאה, היוכל מר לתת לי המלצה וכו'.

עד כה הצגנו עיון באופנים שונים של העברית המדוברת. ספרו של משה סורוז'ין נראה כלקוח מעולם אחר, סרט תנ"כי המוסרט לאחר שהצגנו סרט מחיי תקופה קרובה. אכן מדובר בספר מענג, שרווי במעדני הלשון של ספר הספרים, ספר שכל כולו ביטויים מלשון המקרא: העורך משה סורוז'ין עוקב בפרקי הספר אחר ביטויים ופתגמים מפרקי התנ"ך בכל חלקיו, ומיטיב לעשות כאשר הוא מצמיד ביטויים מן התנ"ך המבטאים אותה משמעות, זה בצד זה. כך 'אוד מוצל מאש' לצד 'אוד מוצל משריפה', וכך 'אין קול ואין עונה' לצד 'אין קול ואין עונה ואין קשב'.

אנו מגלים את מקורם של ביטויים ופסוקים ידועים: הרצחת וגם ירשת, השומר אחי אנוכי, וארשתיך לי לעולם, ואשימה נפשי בכפי, זקן בא בימים, חזק ואמץ, כי יצר לב האדם רע מנעוריו ועוד ועד. מפתיע לגלות, שהלשון העברית שלנו, גם כיום, לא שכחה ביטויים אלה, לא התנכרה לעברית המקראית.

העורך היטיב לעשות, כאשר חילק את הביטויים והפתגמים לפרקים שונים – וכך נמצא בפרק מסוים ביטויים וכפילויות לפי נושאים – אבות ובנים, אמנות, בושה, ביקורת ועוד.

הספר לא בא להתחרות במילון או בקונקורדנציה לתנ"ך, אלא להביא בפני הקוראים באופן תמציתי משפטי מפתח מספר הספרים, ולסווג אותם על-פי נושאים או על-פי קני מידה אחרים, והכול כדי לקרב את הקורא לעולם המקרא.

יש פרקים, שבהם מביא העורך רצף של ביטויים, והכול על-פי סדר אלפביתי, כדי להקל על איתור מהיר של פסוקים ופתגמים. בפרק האחרון יש עריכה של הפסוקים והפתגמים לפי ספרי התנ"ך השונים.
אחד הביטויים שכל ילד זוכר מן העלייה לתורה: "והיו לטוטפות בין עיניך". אנו זוכרים, את הימים שבהם התחלנו להניח תפילין, את שיעורי הרב שהכין אותנו לקראת העלייה לתורה. חינכו אותנו שמדובר בפסוק שכל כולו קודשה. זהו פסוק שכולנו מכירים, וחשוב לראות כיצד מלה תנכ"ית כה קדושה – "טוטפות" - קיבלה חיים חדשים. בלשון הדיבור קיבלנו גם מונחים, שאין בהם קדושה. לדוגמה, הטוטף הצמוד לרגליה של יונת הדואר, ובמשנה נוכל למצוא טוטפות במובן תכשיטיה של האשה: "חוטי צמר, חוטי פשתן ורצועות בראשה וטוטפות" – כך במשנה, במסכת שבת, פרק ו, משנה א'.

ביטוי ידוע מוכר לנו, כמתאר חורבן – "וענה איים באלמנותיו ותנים בהיכלי עונג", כך בספר ישעיהו, אך נמצא בתנ"ך גם חילוף של 'אלמנותיו' ב'ארמנותיו'. והנה ביטוי, שמזכיר לנו חידוש של בן יהודה: המן, המֵזין את העם במדבר, מאופיין באמצעות הביטוי "ככפור על הארץ" – ואונקלוס מתרגם זאת "כגלידא על ארעא". כשאנו מלקקים גלידה, אנו מזדהים עם בני ישראל במדבר, ואל נתפלא מדוע אליעזר בן יהודה בחר לקרוא לאותו מעדן אהוב בשם גלידה.

בין המקרא לבין לשון הדיבור בשנות היישוב העברי וכן בימינו אנו, היו, כמובן, תקופות שונות, שהשפיעו על חיי הלשון העברית: כך הלשון הפרסית שהשפיעה על העברית, ועדות לכך יש במגילת אסתר. במשך הדורות היו השפעות של לשונות שונות: אשורית, אכדית, יוונית ועוד.

הרובד החשוב ביותר בלשוננו הוא הרובד שהטמיעו בעברית חכמינו זיכרונם לברכה, הרובד של לשון חז"ל. מחקרו של אבא בן דוד, "לשון מקרא ולשון חכמים", היטיב לגלות בפנינו את צפונות לשון המקרא – ובצד זאת את הגוונים החדשים של לשון חכמים.

לפנינו שני ספרים, שנראים רחוקים זה מזה – אבל כדי ללמוד על חייה של העברית, יש לטעום מפרקים שונים בחיי שפתנו. במקרא נמצא את הביטוי "וירא מנוחה כי טוב" ואנו למדים מן התקבולת, ש'מנוחה' היא אדמה, הארץ היא המנוחה, ולנו לא תהיה מנוחה, עד אם נלמד לעומק את לשון המקרא, נבחן את דרך העברית לאורך תקופות שונות – וחשוב שנדע לפלס דרכנו בין מפלס העברית היפה לבין מפלס העברית המדוברת. מתברר, שגם העברית המדוברת עברה בדהירתה כמה תחנות בדרך.

על היונה נאמר בבראשית כי "לא מצאה מנוח לכף רגלה": גם העברית לא מצאה מנוח, ואנו מתברכים בכך, שכוח החיים של העברית שמר עליה, גם כאשר היו תקופות שבהן הפכה ללשון קודש ורחוקה מחיי יומיום. מחקרי העברית מקיפים היום תקופות שונות, שלבים שוניםבמסלול ההשתנות, בחידושים – ועם ברור לנו, שיש אבן שתייה של עברית שנותרת איתנה כימים ימימה. כדי להבין זאת נביט לרגע על לוח השעון. הלוח קבוע, המחוגים נעים ונדים. כשאנו צופים במחוגים, אנו אכן מבינים אילו שינויים חלו. הלוח הקבוע, שיונק מן המקרא, מגלה לנו עד כמה אנו זקוקים לו. מכוח החיים של העברית אנו שואבים חיים.