ישראל דחקה את אבו מאזן לקרן-זווית והותירה אותו בבושת-פנים. עכשיו הוא ממש מנוטרל ונותר בלא יכולת לפעול. ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, ואיווט-שותפו, הכריזו עליו חרם גלוי, אך בלתי כתוב. השניים מתעלמים מקיומו וטומנים בכך את ראשם בחול, כאילו היו בנות יענה.
מבין כל ראשי הפלגים הפלשתינים אבו מאזן הוא היחידי שמוכן כיום להסדר עם ישראל. הוא גם היחידי ביניהם שאינו מדבר על אינתיפאדה שלישית. בדעתו לוותר על זכות השיבה ולהכיר בקיומה של "המדינה הציונית". מה עוד תרצו ממנו, ביבי ואיווט, ואין עדיין?
המתון ביניהם אז נכון שהקוריקולום שלו אינו מעיד על היותו בדיוק שוחר-ישראל. אחרי ככלות הכל הוא עמד בראש הארגון לשחרור פלשתין, היה ממייסדי הפתח ואפילו ניצב מאחורי הארגון הקיצוני "ספטמבר השחור". הוא גם עשה דוקטורט, שבו הוא ממעיט - אם לא ממש מכחיש - את קיום השואה. ובכל זאת, אבו מאזן חולל תפנית משמעותית בהצגת חזונו. הוא, עדיין, המתון מבין המנהיגים הפלשתינים האחרים, המייצגים את החמאס ואת הג'יהאד, שאינם מוכנים להשלים עם קיום ישראל. יתר על כן: השנים עשו את שלהן ואבו מאזן גם הסכין, בינתיים, להתפכח מרעיון האיוולת של "השמדת היישות הציונית".
כשהסיפור תקוע מה שעומד היום לנגד עיניו של יו"ר הרשות אינו אלא "הג'יהאד הגדול לבניין המולדת הפלשתינית". אלא שבניגוד לעמדת מרבית מצביעי הליכוד, עומדים נתניהו וליברמן בדרכו ועושים כל שלאל-ידם כדי למנוע ממנו את הגשמת החזון של "שתי מדינות לשני עמים". הצרה היא שלא יעזור בית-דין, והמדינה הפלשתינית תהפוך במרוצת הזמן לעובדה קיימת. באירוניה של הגורל מתברר שבשל מדיניות שגויה מצידה, דווקא ישראל היא זו שמזרזת את הקמתה בעליל, מה גם שמתרבים בעולם דורשי טובתו של מי שאמור לעמוד בראשה.
בינתיים הסיפור תקוע כולו ואבו מאזן כבר הצהיר שהוא מוכן להפקיד את המפתחות בידיו של בנימין נתניהו. אלא שהסצנריו הצפוי לו מכך אינו מעודד: לא רצית את אבו מאזן - תקבל במקומו את
חאלד משעל!
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
