לפעמים
עיתון צריך להביא לקוראיו תמונה קשה, בעייתית ומסובכת, כדי שהם לא יופתעו כאשר המציאות טופחת על פניהם. אין בכוונתי להפיץ תעמולה אנטי-ישראלית, אלא את הלכי הרוח הקיימים בציבור הנמצא מולנו, שכן זו המשימה שעליה אני אמון וזו החובה המוטלת על כתפַי.
לפני מספר ימים הכריז מחמוד עבאס, יו"ר אש"ף והרשות הפלשתינית, שאם לא יתחדש המו"מ עם ישראל באופן שיקדם את העם הפלשתיני למטרותיו, הוא יזמין את
בנימין נתניהו לרמאללה, "יניח את המפתחות על השולחן" ויפרק את הרשות. ההכרזה הזו, שניתנה לעיתון
הארץ, אמורה הייתה לזעזע את אמות הסִפים בישראל. אך לא זה מה שקרה: הציבור בישראל - השקוע במערכת בחירות - לא יצא מגדרו, וההכרזה נותרה תלויה באוויר.
אלא שהציבור הפלשתיני אינו אדיש למתרחש, ובשבועות האחרונים ראינו התגברות מסוימת של אירועי הפרות-הסדר ביהודה ושומרון. תושביהם הערביים מתייחסים להכרזתו של אבו-מאזן בכמה אופנים: חלקם חוששים מפרוץ אירועים אלימים שיפגעו לא רק בישראלים אלא גם בהם, חלקם חוששים מהתדרדרות כלכלית, אבל יש כאלה המייחלים לפירוק הרשות ולא משיקולים ציוניים. נביא כאן את דברי אחד מהם, אחמד מוחַיסן, אשר בעקבות הכרזת עבאס על פירוק הרשות, פרסם את המאמר הבא, שכותרתו: "מפני שאין משמעות לרשות, פָּרֵק אותה אם אתה יכול והנח לנו!" (תוספותי בסוגריים, מ"ק):
במאמר כותב מוחַיסן: "אמצעי התקשורת המערביים פרסמו את הכרזת עבאס וכינו אותה 'ידיעה מרעישה' ובכך הם חשפו את האופן שבו רואה המערב את הרשות הפלשתינית. אין בכוונתנו להיכנס לניתוח ההכרזות, משמעותן ותיזמונן (מערכת הבחירות בישראל), אלא רק להעלות שאלות ששמענו מהציבור הרחב על גווניו וחלקיו השונים. האנשים משוכנעים כי הרשות אינה הגרעין שממנו תצמח המדינה הפלשתינית אשר הבטיחו לנו מי שהינדסו אותה וגררו אותנו לאיצטדיוניה (כדי להריע להם באירועים המוניים) ולהאמין שהיא תביא לנו שלום שיהפוך אותנו לסינגפור בפלשתין. הרשות הפלשתינית היא ניסיון מר אשר העם הפלשתיני שילם מחיר גבוה עבורו, כפי שאנו רואים היום וכפי שהשהיד אבו עמאר (
יאסר ערפאת) תיאר את תוצאותיה בימיו האחרונים. התוצאות שאנו עדים להן וחיים אותן בכל רגע ורגע באדמות הכבושות הן גידול מהיר של ההתנחלויות, בניית חומת-ההפרדה הגזענית, ייהוד ירושלים והארץ, עלייה במספר השבויים והעצורים, שיתוף הפעולה הביטחוני עם הכיבוש, תליית עמנו על אנקול המשכורות שהרשות משלמת, עד כדי כך שאנחנו מתחננים בפני אויבנו לשלם לנו את המגיע לנו ומקבצים פירורים על יד דלתות התורמים, המשלמים והמעניקים - ושום דבר לא בא בחינם - בנוסף לתוצאות הסכמי אוסלו והקמת הרשות שהתבטאו בפיצול המבייש (בין אש"פ וחמאס). אז מה כבר יכול להיות האיוּם בפירוק הרשות כשהוא מופנה לכיבוש ובמיוחד לנתניהו? האם נגזר עלינו להמתין בסבלנות עד שיתבררו תוצאות הבחירות במדינת הכיבוש בעלת החברה המיליטריסטית? האם עלינו לחכות גם לתוצאות הבחירות בארה"ב כדי לעצב את מדיניותנו בכל פעם מחדש?
בריונים של ויתורים
"האם האימרה 'הרשות היא הישג לאומי' אמיתית או שמא היא שקר? האם צודקים אלה הטוענים כי הרשות היא ישות לא פלשתינית ולכן היא מגישה את התפטרותה לאדוניה (הישראלים)? האם זה הגיוני שישות ברמתה (הגבוהה) של הרשות, מדינה משקיפה באו"ם, תגיש את התפטרותה לכיבוש ותקרא לכיבוש לשוב ולפרוש את צבאו על האדמה הפלשתינית? האם אבו-מאזן הוא היחיד שיש בסמכותו לקבל החלטה לפרק את הרשות? היכן הם המוסדות הפלשתינים המעוניינים בנושא - אש"ף, תנועת הפת"ח, הפלגים הפלשתינים לגווניהם? האם העניין הוצג בפניהם והאם התקיימה התייעצות עימם בעניין פירוק הרשות? או שמא אנו חלק מהעולם השלישי והפכנו לארגון של איש אחד, ישות פוליטית של איש אחד ורשות שלטונית של איש אחד?
"האם כוונתו של אבו-מאזן באיומו בפירוק הרשות הפלשתינית ובמסירת המפתחות של הגדה המערבית לכיבוש הישראלי, היא ניסיון נוסף לגרור את ישראל למו"מ תוך הפעלת לחץ על ישראל וארה"ב, עם שהוא מוותר על התנאי של הפסקת ההתנחלות לפני השיבה למו"מ? אם זה נכון, האם בעיית פלשתין תוכל לסבול 20 שנים נוספות של דרך ללא הגעה לפתרון?
"האם יש לאבו-מאזן סמכות להחליט על פירוק הרשות? האם החלטה זו יכולה להתקבל על-ידי הפלשתינים בלבד (ללא מעורבות גופים גבוהים יותר כמו הליגה הערבית והאו"ם)? למה - לאחר כל תקופת הצעידה במקום - אין החלטה לצאת לעימות מול גאוותו של הכיבוש ולקרוא דרור להתנגדות (האלימה) כמו שעשה השהיד יאסר ערפאת, ירחם אללה עליו? האם אבו-מאזן רציני באיום שהשמיע לפרק את הרשות, או שמא זה איום נוסף, כמו האיומים הקודמים ששום דבר לא יצא מהם? האם אבו-מאזן שומע את קולות הדרישות הלאומיות לחזור אל המשבצת שקדמה להסכמי אוסלו ולתוצאותיהם, להסלים את ההתנגדות (האלימה) ולהטיל על הכיבוש את האחריות, במיוחד לאור המצב המתדרדר בשטחים הפלשתינים הכבושים?
"האם אבו-מאזן אכן יממש את האיום לפרק את הרשות, או שמא ייענה ללחציהם של האינטרסנטים המפיקים רווחים מהישארות הרשות, אלה הנושאים תארים חסרי משמעות המספקים ניתוחי מצב הזויים? האנשים הללו מפיקים הצהרות המחלישות את הנחישות שלנו, בריונים של ויתורים, תומכיו של השקר (הציוני) והמגנים עליו בכל מחיר, תחת שלטים וכותרות דמיוניים שאינם קשורים למציאות הנמצאת מעבר לאינטרסים הצרים שלהם.
האם האיום בפירוק הרשות הוא הודאה של מהנדסי אוסלו והרשות בכישלונה החרוץ? האם ישרור ואקום שלטוני באדמות הכבושות לאחר פירוק הרשות? (זהו המצב המפחיד מכל, שכן אז עלולה החברה הערבית ביו"ש להתדרדר לסכסוכים פנימיים אלימים, כדוגמת מה שקורה בסוריה) האם ההתנגדות (חמאס) תמלא את חלל הזה? (איך יהיה המצב בינה ובין אש"ף) אחרי הארגון מחדש של אש"ף והפעלת מוסדותיו, והמשך ההתמודדות עם הכיבוש עד השחרור, השיבה (של הפליטים לתוך ישראל), השגת החירות והעצמאות?
"פַּרֵק אותה! הו אבו-מאזן אם אתה בכלל מסוגל לכך! הפוך את האיום שלך למציאות! תרגם אותו למעשים! מספיק ודי עם דיבורים חסרי מעש ובזבוז זמן, כי אין כבר משמעות לרשות והיא אינה השליטה על החלטותיה. היא רק שכירה, או עובדת בקבלנות אצל הכיבוש, אשר לא יכול להיות שום חלל לאחר פירוקה, מפני שזרועות גיבורי-ההתנגדות תהיינה שם כדי להתמודד עם הכיבוש ולטאטא אותו לעזאזל!".
עד כאן המאמר, שלדעתי משקף את מצב רוחם של רבים. בשבע השנים האחרונות, מאז שדעכה האינתיפאדה השנייה, הספיקו רבים לשכוח את מוראותיה ואת תוצאותיה הקשות, כשצעירים רבים, שאז היו ילדים, הפכו ל"שבאב" המניעים כיום את ההתנגדות לישראל. יש מאבק בין-דורי ברור בין הזקנים המחפשים פתרון ובין הצעירים שבעיניהם פתרון משמעותו כניעה.
הם רואים בתקשורת את מה שקרה בשנתיים האחרונות במצרים, בתוניסיה, בלוב, בתימן וכן גם בסוריה. המראות אינם מלבבים, הסבל הניבט בתקשורת הוא גדול, כמו גם הדם שנשפך ברחובות המזרח התיכון, אבל האיש ברחוב חי בתחושה של "yes, we can!" "כן, אנו מסוגלים!" להביא את השינוי המיוחל גם במחיר דמנו. האת תחושה זו תספיק כדי להוציא את ההמונים לרחובות ולפיגועים אם יממש אבו-מאזן את איומו? ימים יגידו.
אז נתחרט שלא פתרנו את הבעיה באמצעות פתרון "האמירויות הפלשתיניות".
