יש מעט הנחות מקובלות בישראל כגון זו ששיטת הממשל שלנו גרועה וזקוקה לשינוי. בחברה שכמעט אינה מסכימה על דבר, יש להעריך את עצם קיום הסכמה רחבה על נושא כה מרכזי. אלא שהסכמה רחבה אינה בהכרח מתכון למדיניות נכונה. להפך, עיצוב מדיניות נכונה דורש דיון ער בין עמדות מבוססות ולפיכך חשבתי שראוי לכתוב ספר זה. אם הספר יסייע לערער במשהו את ההסכמה הרחבה שהפכה לסיסמה של גורמים רבים בתוך המערכת הפוליטית ומחוצה לה, ובכך יתרום לשיח ציבורי בריא יותר, לקבלת החלטות מבוססות עוּבדות ובהכרח - טובות יותר, יהא זה שכרי.
אומר מיד בפתח דבריי: שיטת הממשל בישראל מרובת חסרונות. אבל כך גם כל שיטה אפשרית אחרת. חסרונותיהן של שיטות אחרות פחות מוכרים לנו, אבל הם לא פחותים משלנו.
התחלתי לחשוד בהנחה המקובלת על הצורך בשינוי שיטת הממשל הישראלית, בשנים בהן עבדתי כיועצת מדינית למשנה לראש הממשלה באותה עת,
שמעון פרס. סדר היום של פרס היה מלא כעניין שבשגרה בפגישות עם ראשי מדינות, פקידים בכירים ופוליטיקאים משפיעים. בפגישות אלו נדונו נושאים מגוונים, כשבני שיחו של פרס מפיקים הנאה רבה מניתוחיו החדים את המגמות העולמיות וחזונו לעתיד.
רק בנושא אחד ניכר היה שהסימפתיה של בני שיחו של פרס אינה נתונה לו. היה זה כאשר התלונן הוא מרות על הקשיים בשיטת הממשל הישראלית והמגבלות הבלתי אפשריות שהיא שׂמה על אלה הפועלים בתוכה. כמובן, יש מקום לחשדנות בריאה כאשר אדם שזכה לחיים פוליטיים ארוכים ופוריים (73 שנים וזו כנראה רק ההתחלה...) ומי שהשיג כה רבות למען עמו ומדינתו, מתלונן על המגבלות של שיטת הממשל בתוכה הוא פועל. סביר יותר שתלונות אלה מקורן בחזון גדול, שכל שיטה שהיא הייתה מגבילה (בכך כמובן שמעון פרס הוא יורש ראוי לבן-גוריון שגם הוא התאונן תכופות על השיטה שאפשרה לו לפעול למען עמו ומדינתו).
מובן שלא זו הייתה הסיבה שגרמה לבני שיחו של פרס לנוע בחוסר סבלנות על מקומם בשעה שהוא פירט את תלונותיו על שיטת הממשל הישראלית. היה זה פשוט רצונם שיסיים את דבריו כדי שהם יוכלו לפצוח ברשימת תלונותיהם שלהם על שיטת הממשל הנהוגה בארצם. זכורה לי פגישה אחת עם פוליטיקאי צרפתי בכיר, יו"ר אחת המפלגות הגדולות בצרפת, שבאותה עת שבה הוא התלונן על שיטת הממשל בארצו לא ידע שהוא, כמו שמעון פרס, עוד יהיה נשיא מדינתו. מיד לאחר שפרס סיים לפרט את מה שנדמה היה בעיניו כחסרונות הבלתי נסבלים של המערכת הישראלית ("דמיינו איך אפשר בכלל לעשות משהו עם שתים עשרה מפלגות בכנסת, זה בלתי אפשרי!"), בן שיחו הצרפתי החל לפרט את חסרונות השיטה הצרפתית ("אי-אפשר לעשות שום דבר בצרפת בלי מהפכה! הדרך היחידה שבה אפשר לקדם משהו אצלנו היא רק אם שׂמים גיליוטינות בכיכרות העיר").
כמו שני קשישים חולים בתור לקופת חולים המפרטים את שלל המחושים, הכאבים, המחלות והמרעין בישין שצרו עליהם, לא הייתה להם סימפתיה רבה לסבלו של האחר. שניהם היו משוכנעים עמוקות שהמחלה שלהם מציקה במיוחד והרבה יותר רצינית מתלונות השווא של בן שיחם.
מפגש מרתק נוסף היה אף הוא עם אדם שעוד עתיד היה להיות נשיא, אבל מי שהיה באותה עת סנאטור צעיר משיקגו. לאחר שיחה רחבת אופקים שריתקה את הסנאטור הצעיר, שמעון פרס החל לפרט את חסרונות השיטה הישראלית על שתים עשרה המפלגות שבה.
ברק אובמה הקשיב בנחת והשיב ברוגע, "אבל הרי גם לנו יש שתים עשרה מפלגות - הן רק כולן בתוך המפלגה הדמוקרטית..."
חילופי דברים כגון אלה חזרו על עצמם כמו וריאציות מוזיקליות - מדינה אחר מדינה, מנהיג אחר מנהיג. שיחות אלה לא היו מוגבלות רק למפגשים פרטיים. למשל, לאחר בחירות 2010, התפרסמו מאמרים רבים בהם הביע הציבור הבריטי תחושות כעס וגועל משיטת המשטר ואף היו מי שקראו לאמץ את השיטה היחסית הנהוגה בישראל. לא היה מנוס מהמסקנה שכנראה אין ציבור בוחרים בעולם שמרוצה מהשיטה בתוכה הוא פועל. בשעשוע מסוים שמתי לב גם שהמתלוננים עליהם סיפרתי הפכו לנשיאים ברבות השנים, מה שמעלה את הסברה שתלונותיהם היו סגולה פוליטית כנגד עין הרע.
שאלתי את עצמי: האם ייתכן שהשיטה הישראלית אינה גרועה כפי שנדמה לנו? ואם היא גרועה, האם לכל הפחות אינה גרועה מאחרות? או בשינוי קל על אמירתו של צ'רצ'יל על הדמוקרטיה: האם יכול להיות ששיטת הממשל הישראלית היא הגרועה בעולם, מלבד כל האחרות? שאלות אלה הובילו אותי להעמיק בבחינת הנושא, לנתח את הטיעונים כנגד השיטה ובעד השינוי, ולבחון את שאלות היסוד העולות מתוך הבחינה.
ראשית, החלטתי לבחון את נתוני היסוד של השיטה. בדקתי כמה מדינות קיימו דמוקרטיה רציפה מאז 1948, שנת הקמתה של ישראל. ב"דמוקרטיה" כוונתי דמוקרטיה במהות ולא בשם וב"רציפה״ כוונתי לרצף ללא תקופות של משטר דיקטטורי או צבאי, ללא מלחמות אזרחים, ללא השעיית בחירות או ביטולן - כלומר ללא פגיעות משמעותיות וחריפות לרצף הדמוקרטי מן הסוג שבאמת צריך להדאיג אותנו כשמדובר על יציבות המשטר הדמוקרטי. מסתבר שיש רק בין 21 23 מדינות כאלה בעולם וישראל היא אחת מהן. האחרות הן אוסטריה, אוסטרליה, בלגיה, קנדה, קוסטה ריקה, דנמרק, פינלנד, גרמניה, איסלנד, אירלנד, איטליה, יפן, לוקסמבורג, הולנד, ניו-זילנד, נורווגיה, שוודיה, שווייץ, בריטניה וארה"ב. הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, היא מקרה גבולי בשל תקופת החירום בת 21 החודשים במהלכה שלטה אינדירה גנדי בצו והשעתה בחירות וחירויות אזרח. צרפת, המודל של רפובליקה אוניברסלית, אף היא מקרה גבולי בשל קריסת הרפובליקה הרביעית ב 1958 והקמת החמישית. אך כיוון שגם הודו וגם צרפת ככלל שמרו על רציפות דמוקרטית סבירה, הן כלולות ברשימה זו.
מתוך 23 המדינות שברשימה, ל 12 יש שיטת ממשל דומה לזו של ישראל, שיטה יחסית המבוססת על רשימות מפלגתיות וכמה מפלגות במערכת פרלמנטרית. אלה הן אוסטריה, בלגיה, קוסטה ריקה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, הודו, לוקסמבורג, שוודיה, נורווגיה, שווייץ והולנד. מתוכן, השיטה ההולנדית כמעט זהה לזו הישראלית: בחירות יחסיות בין רשימות מפלגתיות, באזור בחירה אחד שהוא כלל המדינה ומפלגות אחדות במערכת פרלמנטרית.
בארבע מדינות נוספות יש וריאציות על השיטה היחסית. לגרמניה, איטליה וניו-זילנד יש שיטה יחסית מעורבת לפיה המספר הכולל של חברי הפרלמנט מטעם המפלגה נבנה כך שהוא משקף את החלק היחסי של הקולות בכלל המדינה. ההבדל הוא שחלק מחברי הפרלמנט נבחרים באזורי משנה, והם נגרעים מסך מספר החברים של המפלגה בפרלמנט כדי לשמר את היחסיות הארצית. לאירלנד יש שיטת הצבעה לפיה הבוחרים מדרגים מועמדים לפי העדפה יחסית והתוצאות הן אפילו יותר יחסיות מהשיטה הישראלית. כך שמתוך 23 דמוקרטיות רציפות, 17 מקיימות סוג של שיטת בחירות יחסית ורק שלוש: בריטניה, קנדה וארה"ב מקיימות שיטה אזורית שבה המנצח 'זוכה בכל הקופה'. ליפן, צרפת ואוסטרליה יש שיטות ייחודיות, שבמקרה של יפן ואוסטרליה מכילות מרכיב של יחסיות.
רק לשלוש מתוך 23 המדינות יש סוג של שיטה נשיאותית ורק לאחת יש משטר נשיאותי מובהק - ארה"ב. קוסטה ריקה היא המדינה היחידה בעולם המשלבת שיטה נשיאותית עם בחירות יחסיות לרשימות מפלגתיות לפרלמנט כמו בישראל. השיטה הצרפתית כוללת מרכיבים נשיאותיים משמעותיים ויכולה להיחשב כשיטה מורכבת שבין נשיאותית לפרלמנטרית.
חברותה של ישראל ב'מועדון ה 23' כלל אינה מובנת מאליה. ישראל ביססה משטר דמוקרטי ויצרה מסורת דמוקרטית מהר יותר מכל חברה ומדינה בעולם, ועשתה זאת תוך כדי מלחמה לא רק על עצמאותה אלא על עצם קיומה. היא קלטה מיליוני מהגרים, שרובם המוחלט הגיע ממדינות ללא מסורת דמוקרטית, היא יצרה מערכת פרלמנטרית מתפקדת עם ועדות פעילות, ולמרות האווירה הווכחנית, כללי פעולה פרלמנטריים שבתוכם גם לאויבי רעיון ההגדרה העצמית לעם היהודי יש ביטוי מלא כשהם משמשים כיו"ר בפועל בדיוני מליאת הכנסת. מלבד המעמד הגבולי של הודו במועדון זה, ישראל היא גם המדינה היחידה שהייתה קולוניה, מנדט, או פרוטקטורט לשעבר של אימפריה הכלולה במועדון ה 23. היא גם המדינה הדמוקרטית היחידה בהיסטוריה שהייתה במצב מלחמה רשמי מיום היווסדה, עם כל הקשיים החוקתיים הטמונים במצב זה. ההתפתחות הדמוקרטית והחוקתית של ישראל היא אחד מההישגים המרשימים ביותר בהיסטוריה הפוליטית של האנושות.
ייסודה של ארה"ב כדמוקרטיה חוקתית מכונה פעמים רבות "הנס בפילדלפיה" (וזה תוך התעלמות מהיחס לנשים ועבדים). אך האבות המייסדים של ארה"ב היו תוצר של מסורות מכינות: המסורת השלטונית הבריטית עוד מימי ה"מגנה קרטה" של 1215, דרך הצהרת הזכויות של הפרלמנט ב 1628 ומגילת הזכויות הבריטית מ 1689; מסורת ההשכלה האירופית שהדגישה את חירויות היחיד וסובלנות דתית; ומסורת הממשל העצמי של 13 הקולוניות שאף כונו "13 בתי ספר לממשל עצמי". כל 13 הקולוניות היו בפועל רפובליקות חוקתיות עם ממשל עצמי במשך עשרות שנים עוד בטרם מלחמת העצמאות האמריקנית. וירג'יניה ומסצ'וסטס, שתי הקולוניות המרכזיות במהפכה כנגד בריטניה, נהנו מממשל עצמי למשך תקופה ארוכה יותר מזו שעברה מאז מלחמת האזרחים האמריקנית ועד היום - מאה חמישים שנה ויותר. הקולוניה הצעירה ביותר, ג'ורג'יה, נהנתה מממשל עצמי לתקופה ארוכה יותר מאשר מחצית המדינות החברות באו"ם. בעת עצמאותם, האבות המייסדים של ארה"ב היו הקבוצה המוכנה ביותר בהיסטוריה לניסוי בממשל עצמי דמוקרטי.
הנס האמיתי אותו יש לציין הוא דווקא "הנס בתל אביב": קבוצת נשים וגברים ממקומות הידועים במסורת הפתיחות והדמוקרטיה כפינסק, צנעא, ורשה, בגדד, ומוסקבה, שלוש שנים לאחר השואה, מוקפים בעשרות מיליונים המאיימים שוב להשמידם, יצרו דמוקרטיה חוקתית חזקה שיש בה יותר יציבות מזו של צרפת, סמל המהפכה הרפובליקנית. יותר מכך, זו לא הייתה יציבות של עמידה במקום, אלא כזו של התפתחות מתמשכת תוך הרחבה מתמדת של הגנות חוקתיות ופתיחות תרבותית. אף שעדיין יש הפליה מבנית ודעות קדומות כנגד מיעוטים - כפי שיש בכל מדינה בעולם ללא קשר לשיטת הממשל שלה - אין הפליה חוקית או חוקתית והתקדמות הזכויות עבור ערביי ישראל הייתה מתמשכת, וזאת כשישראל נמצאת במצב מלחמה עם העולם הערבי מיום לידתה. תרבות יהודית מזרחית הפכה לתרבות ישראלית ומעמדן של נשים, גם אם עדיין נמצא מאחורי שוודיה, הוא ככל הנראה בר השוואה למדינות כמו צרפת, גרמניה ואיטליה. בנוסף, זכויות וקבלה חברתית של הומוסקסואלים הם מהמתקדמים בעולם. עבור שיטה כל כך 'גרועה', אלה הישגים בלתי רגילים.
בהינתן הישגים אלה, יש לתמוה מהן הטענות בפי אלה המציעים שינוי בשיטת המשטר או הממשל ומה היתרונות שהם מונים לתוכניות אותן הם מקדמים. בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלה נזכרתי כי בעת לימודיי במנהל עסקים התעכבנו רבות על הטיות מבניות בהחלטות, ובעיקר על חוק התוצאות הבלתי מתוכננות. בשיעורים שהתבססו על עבודתם של זוכה פרס הנובל פרופ' דניאל כהנמן ושותפו עמוס טברסקי ז"ל, למדנו על הנטייה האנושית לביטחון עצמי מופרז. משפט אחד זכור לי במיוחד: "האנשים היחידים המסוגלים להעריך באמת את סיכויי ההצלחה של יוזמות הם אלה הסובלים מדיכאון קליני." המונח הטכני להטיה זו הוא "הטיית האופטימיות" - הנטייה המוכחת של אנשים להיות אופטימיים מדי ביחס לתוצאות של פעולות מתוכננות. זהו בדיוק הביטחון העצמי המופרז הבולט עד מאוד בטענותיהם של מי שמבקשים לשנות את השיטה ומבטיחים כה הרבה בתמורה.
הטיית האופטימיות קשורה להטיה מוכרת נוספת: אלה המבקשים לשנות נוטים לבצע השוואה לא סימטרית בין החסרונות של המצב הקיים, שהם ידועים ובולטים, ובין היתרונות של המצב המשוער לאחר השינוי, שהם לכל היותר משאלת נפש. אנשים אלה נוטים להיות עיוורים ליתרונות במצב הקיים, שהם מובנים מאליהם ולפיכך שקופים, ולחסרונות שיהיו למצב העתידי. מקדמי שינויים בעלי כוונות טובות מתקשים לדמיין שהשינויים אותם הם מציעים עלולים לייצר לא פחות בעיות מהמצב הקיים. בשעשוע מסוים אפשר לומר שזו ההטיה שגורמת לזוגות כה רבים להתגרש. מרבית האנשים רואים רק את החסרונות במצב הקיים, שכחו כבר מזמן את היתרונות, ומדמיינים את חייהם המופלאים כאנשים גרושים (עד שכבר מאוחר מדי).
א סימטריה נוספת נובעת מכך שעבור כל היבט של המערכת המשטרית הכוללת בישראל, נערכת השוואה מול היבט מסוים של מערכת אחרת תוך התעלמות מההקשר הכולל של אותה מערכת. בכל פעם ההשוואה היא מול ההיבט המוצלח ביותר של מערכת מסוימת, תוך התעלמות מחסרונותיה. מבקשי שינוי השיטה אינם משווים מערכות שלמות על כלל היתרונות והחסרונות שלהן. תוך התעלמות מוחלטת מכך ששיטות משטר הן מערכות שלמות עם קשרי גומלין מורכבים, מצדדי השינוי בוחנים רק היבטים צרים של שיטות שונות, בוררים ובוחרים מתוכן את מה שנדמה להם מוצלח, ומתעלמים לא רק מההקשר הכולל של השיטה באותה מדינה, אלא מכלל התרבות הפוליטית וההיסטוריה של אותה חברה.
למשל, מבקשי שינוי השיטה משווים את הדיונים המרשימים בפרלמנט הבריטי לְמה שנדמה בעיניהם להתנהגות בוטה בכנסת, בעוד שמלחמות האגרופים בפרלמנטים האיטלקי והיפני אינן מובאות כדוגמה לתוצר אפשרי של שינוי שיטה. הם מתעלמים מן השעמום המוחלט של הדיונים בקונגרס האמריקני ומן השעות הרבות בהן הפרלמנט הבריטי ריק אף יותר מן הכנסת.
כך, כשבצקלונִי ההשוואה עם דמוקרטיות רציפות אחרות, המודעות להטיית האופטימיות, והעדויות ממקור ראשון על תסכולם של ראשי מדינות ופוליטיקאים שונים ביחס לשיטות הממשל הנהוגות במדינותיהם, התחלתי להשוות שיטות ממשל במדינות שונות עם זו הישראלית. במשך השנים הדבר הפך לסוג של תחביב עבורי, וכמו תחביבנים מושבעים אספתי בשקדנות פריטי מידע, עובדות וסיפורים על שיטות ממשל מכל העולם. ככל שהאוסף שלי תפח וגדל והלך, התברר לי כי כאשר בוחנים אותן מקרוב, מעט מאוד שיטות משטר וממשל - למעשה אף אחת - אינן נענות להנחות שעולות בנו כשאנו צופים בהן מבחוץ וממרחק. מקרוב, הדשא של השכן אכן לא כל כך ירוק. לכן, ככל שלמדתי יותר הפכתי ל"שמרנית משטרית", המחויבת בנחישות עמוקה למאבק כנגד שינויי עומק בשיטת המשטר והממשל הישראלית. התגייסתי למשימת חשיפת ההנחות המוטעות שיש בבסיס הדרישה לשינוי השיטה, והסכנות הסמויות שיש בשינויים הרדיקליים אותם מציעים מצדדי שינוי עם ביטחון עצמי עודף - סכנות להן הם עיוורים או מהן הם מעדיפים להתעלם.
ניסיונה של ישראל עם כשלון הבחירה הישירה לראשות הממשלה במשך שלוש מערכות בחירות היא דוגמה מצוינת לכך. לאחר עשרות שנים בשיטת ממשל אחת, ב 1992 ישראל אימצה שיטת בחירות חדשה לפיה האזרחים בוחרים ישירות את ראש הממשלה בנפרד מהכנסת - שיטת שני הפתקים. ראש הממשלה נבחר ישירות על-ידי הציבור במקום להיות הראשון ברשימת המפלגה הבונה את הקואליציה השלטת. תומכי השינוי טענו לא רק שהשיטה החדשה תהיה דמוקרטית יותר, בכך שהיא תשקף את רצון הציבור ביחס למועמד לראשות הממשלה, אלא שהיא גם תבטיח ממשלות יציבות יותר, כיוון שראש הממשלה יהיה תלוי ברצון העם במקום בדרישותיהם של פוליטיקאים זוטרים ממפלגתו וממפלגות משנה בקואליציה שלו. התיאוריה וההיגיון של ההצעה נדמו רציניים בעת ההחלטה על שינוי השיטה וכך הפכה ישראל למדינה הפרלמנטרית היחידה שאימצה את השיטה הזו. ראש הממשלה נבחר ישירות בשיטה זו שלוש פעמים ב 1996, 1999 ו 2001. הניסוי בשינוי השיטה ננטש ב 2001 כיוון שהוא ייצר חוסר יציבות גבוה והשיטה שבה לקדמותה וכך נשארה, עם חמרמורת קשה של חוסר יציבות מתקופת הניסוי, ממנה היא מתאוששת רק בשנים האחרונות.
השינוי נכשל מסיבה פשוטה. השיטה החדשה אִפשרה לבוחרים לפצל את הבחירה שלהם לראש הממשלה ולמפלגה, מה שהביא לפיצול גדול יותר של המפלגות בכנסת. בעבר, מפלגתו של ראש הממשלה הייתה מפלגת היסוד המרכזית בבניית הקואליציה והיו לה בדרך כלל בין 40 ל 50 מנדטים, ובכל מקרה לא פחות מ 40. לאחר המעבר לשיטת הבחירה בשני פתקים, מפלגתו של ראש הממשלה הצטמצמה משמעותית לכ 30 מנדטים ופחות (נתניהו והליכוד עם 32 מנדטים ב 1996, ברק וישראל אחת עם 26 מנדטים ב 1999, ב 2001 לא התקיימו בחירות לכנסת). במקום שהממשלה תהיה פחות תלויה במפלגות הקטנות, היא הפכה תלויה בהן עוד יותר והמגבלות על יכולתה למשול אף גדלו. המפלגות הקטנות הפכו לגדולות יותר והגדולות לקטנות יותר ופוליטיקאים חסרי ניסיון זכו לעוצמה רבה יותר. גם לאחר שינוי השיטה בחזרה לשיטה הישנה, הפרלמנט הישראלי המשיך לסבול ממצב קשה של חמרמורת ומלבד שרון והליכוד עם 38 מנדטים ב 2003 (שגם הם התפרקו לו בין הידיים), ראשי ממשלות נאלצו להמשיך להישען על מפלגות קטנות משלושים מנדטים (אולמרט וקדימה עם 29 מנדטים ב 2006 ונתניהו והליכוד עם 27 מנדטים ב 2009). איחוד הרשימות "הליכוד ביתנו" מסמל ניסיון לחזור לתקופה זו, כשמפלגות שלטון נשענו על 40 מנדטים ויותר. סיפור זה צריך לשמש הזהרה לכל אותם מציעי השינוי הבונים מודלים הנשמעים הגיוניים בתיאוריה אך ללא כל ביסוס בשטח.
רגע מעצב נוסף בהפיכתי לשמרנית משטרית התרחש לאחר פגישה עם שגריר הולנד בישראל. נפגשנו לארוחת צהריים נעימה בנמל תל אביב וכתמיד השיחה הגיעה לנושא המרתק של שינוי שיטת הממשל. שיטת הממשל של הולנד זהה בקווי המִתאר שלה לזו הישראלית (אזור בחירה אחד, פרלמנט מרובה מפלגות, בחירות יחסיות, ורשימות מפלגתיות). השגריר סיפר לי שבדומה לישראל, במשך שנים שינוי שיטת הממשל הייתה מטרה חביבה על חוגים רחבים בהולנד. אך לאחר שהם צפו בכישלון המהדהד של ניסיון שינוי השיטה בישראל, ההולנדים הגיעו למסקנה הבאה: בכל הנוגע לשינוי שיטת ממשל, למסורת יש ערך. היכרות עם ההיבטים השונים של המערכת הפוליטית בה פועל הפוליטיקאי היא תנאי הכרחי למקצוענות פוליטית. פוליטיקה היא מקצוע הדורש מיומנויות ויכולות רבות ומגוונות כשכל שיטה דורשת התמחות ייחודית לה. שינויים מהפכניים לשיטת המשטר או הממשל הופכים את כל הפועלים בה לחובבנים, וחובבנות בפוליטיקה היא לא דבר רצוי.
מתוך תובנות השגריר הבנתי שהדיון על שינוי שיטת ממשל חייב להיות נטוע בניסיון מעשי ולא ברעיונות מוצלחים על הנייר. הדיון חייב להתבסס על שיטות משטר וממשל קיימות בהקשרן הכולל. הרי אין דבר שלא ניתן לעשות עם מודלים תיאורטיים, המנותקים מהקשר היסטורי וחברתי, עם היגיון פנימי שנראה על פניו חזק, אך שבפועל בינו לבין המציאות של החיים הפוליטיים כל קשר הוא מקרי בהחלט. בהביטם על כשלון השינוי בישראל, ההולנדים הזהירים הבינו שבהינתן הסיכוי השווה שהמצב לאחר השינוי יהיה גרוע יותר מאשר טוב יותר, יש ערך לעצם המסורת המשטרית. ההולנדים הבינו שיש משמעות חשובה לכך שאזרחים, פוליטיקאים בהווה ובעתיד מכירים את המאפיינים של המערכת המשטרית בתוכה הם מקבלים את החלטותיהם הפוליטיות שנה אחר שנה, בחירות אחר בחירות. כך, באמצעות השגריר ההולנדי, הבנתי שגם בכל הנוגע לשינוי שיטת ממשל טוביה החולב ב"כנר על הגג" צדק לאורך כל הדרך - מסורת! המסורת הפוליטית חשובה יותר מהיבט זה או אחר של שיטת הממשל.
תומס ג'פרסון אף הוא הבין את החשיבות של מסורת פוליטית כאשר כתב בהצהרת העצמאות של ארצות הברית:
התבונה מחייבת, אפוא, כי ממשלות שנוסדו זה מכבר לא יוחלפו בשל סיבות קלות ערך וחולפות, ואכן, הניסיון מלמד, כי בני האדם נוטים יותר לסבול, כל עוד ניתן לשאת את הרעות, מאשר לעשות דין לעצמם על-ידי ביטול צורות השלטון שאליהן הם מורגלים. אך בשעה ששורה ארוכה של עוולות ופגיעות, הנמשכת ללא שינוי לאורך זמן, וחושפת מזימה להעמידם תחת עריצות מוחלטת, הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא.
במילים אחרות, אלא אם כן הממשל קרס או הפך לעריץ ולא לגיטימי בעיני חלק ניכר מהציבור, עדיף להשאיר את המצב על-כנו, ובוודאי לא לשנות אותו מסיבות "קלות ערך וחולפות".
השלטון הבריטי במושבות הפך ללא לגיטימי בעיני חלקים ניכרים מיושבי המושבות לפני המהפכה האמריקנית, וכך גם המלוכה הצרפתית מיד לאחר מכן בעיני הצרפתים. בשני המקרים העמים היו מוכנים להילחם ואף למות כדי לשנות את השיטה. מאוחר יותר בצרפת, הרפובליקה החמישית קמה מחורבות הרפובליקה הרביעית כאשר המדינה הפסיקה לתפקד. המצב בישראל רחוק מאוד ממקרי קיצון אלה. לפיכך, התבונה מחייבת שנסבול את חסרונות השיטה הקיימת, תוך שננסה לצמצם אותם, בטרם ניישם תוכנית של שינוי שיטה מעמיק וניקח על עצמנו את חסרונותיה של שיטה חדשה, רק בשל "סיבות קלות ערך וחולפות".
הפרקים הבאים יבחנו את הטענות כנגד שיטת המשטר והממשל הקיימת בישראל, ויראו מדוע זה מסוכן לבטל "צורות השלטון אליהן הם מורגלים" לטובת משטר חדש שיהיו לו חסרונות לא פחותים ואולי אף גדולים ורבים יותר.
