מערכת בחירות דומה, מבחינה חברתית, ליום כיפור של האדם הפרטי. סוג של יום דין למפלגות, שבו הן עומדות למבחן על הישגיהן ומחדליהן, וגם סוג של מראה לחברה עצמה: אלו נושאים חשובים בעיניה ואלו שינויים מאפיינים אותה נכון לרגע הבחירות. עם תום מערכת בחירות 2013, מעניין לבחון מהם התהליכים המרכזיים שבאו בה לידי ביטוי, ומה הם יכולים (אולי) ללמד אותנו על החברה הישראלית בכלל.

היעדר אג'נדה - הדבר המשמעותי ביותר לגבי הבחירות האלה, כך נראה, הוא שלא היה להן נושא מרכזי מובהק. הוויכוח העתיק הלוהט על 'תהליך השלום' בקושי התקיים, וגם הניסיון, בעיקר של העבודה, להפוך אותן לבחירות חברתיות לא ממש התרומם (ראו בהמשך). זה אומר שיש כנראה קונצנזוס כפול בתחום המדיני: גם על הסכמה עקרונית לרעיון 'שתי המדינות', וגם על כך שכרגע הדיון לא ריאלי, ולא בגלל ישראל. היעדרם של נושאים מסעירים אחרים מלמד לכאורה שמצבה של החברה הישראלית די טוב, ושהיא אינה עומדת בפני שום הכרעה גורלית מהסוג שהיה אמור לטלטל מערכת בחירות. זה כמובן קצת מפתיע, לאור האמירות החוזרות ונשנות על כך שהאיום האירני מהווה סכנה קיומית והוא מעמיד את ישראל בפני הכרעות גורליות. אבל כנראה שבתקופת בחירות אף אחד לא מעז להפחיד יותר מדי עם איומים קיומיים, ומנגד גם לא לערער על הצורך בנקיטת כל האמצעים (כולל הצבאיים) כדי למונעם. אפילו הביקורת החריפה של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין בנושא זה התמקדה יותר בטיב השיקולים ובאופי ההתנהלות המאפיינת את נתניהו וברק, ופחות בעצם האיום בשימוש באופציה צבאית.

הכול אישי - בהיעדר אג'נדה נושאית מטלטלת שתביא לקרב אידיאולוגי בין הגושים, התמקדה מערכת הבחירות בעניינים האישיים: תחילה בתזזית הפרסונלית של בחירת המועמדים (ובכלל זה המעברים בין המפלגות, ורצונם של חלק מהמועמדים 'לעשות שוק' בין המפלגות השונות לפי המעמד האישי שאלה יציעו להם), ואחר כך במאבקים הפרסונליים בתוך הגושים: בין נתניהו ובנט בגוש הימין, בין שלושת ראשי שס ובין שלושת ראשי מפלגות המרכז-שמאל (יחימוביץ', לפיד ולבני). בנוסף, יותר ויותר מפלגות מזוהות בסקרים ובניתוחי הבחירות על-פי העומד בראשן: לפיד, לבני, ואפילו 'הבית היהודי', גלגול של מפלגה ותיקה ומושרשת בנוף הישראלי, הפכה להיות מזוהה לגמרי עם נפתלי בנט.

פרופ' תמר הרמן, מרצה למדע המדינה המכהנת כסגנית נשיאה לעניינים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, אומרת שהשיח הפרסונלי הגיע לרמה כזו ש"חלק מהמפלגות כלל לא פרסמו מצע. זה בולט במיוחד בליכוד, מפלגת השלטון, שם הסבירו שלא פרסמו מצע מכיוון שלא הצליחו להגיע להסכמה בין הליכוד ו'ישראל ביתנו'". הבחירה, היא מסכמת, "היא לפי דימויים והתרשמות מאישים, לא מרעיונות".

הזינוק הנשי - לראשונה עומדות שלוש נשים (שלי יחימוביץ', ציפי לבני וזהבה גלאון) בראש מפלגות בולטות בישראל. פרופ' יוחנן פרס, איש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מציין שלא רק עצם הבולטות הנשית בראש מפלגות משמעותית בהקשר זה, אלא גם "העובדה שהגנרלים, כדמויות גבריות מובהקות, נדחקו לשוליים". במקומם עלה תחום העיתונות כמשאב פרסונלי מרכזי לפוליטיקה, ובו כידוע מספר הנשים הבולטות גבוה בהרבה ממספר הגנרליות. פרופסור פרס קושר בין הזינוק הנשי להתעצמות השיח הפרסונלי: "כשמדובר על נשים יש יותר לגיטימציה, אפילו אצל דמות כמו שלי יחימוביץ', להיכנס אליהן למטבח, לצלם את האוכל שהיא מכינה לילדים או את הקציצות לחברי הרשימה". מעניין כמובן גם לבחון את האפשרות ההפוכה: שהשיח הפרסונלי עצמו מעצים את כוחן של הנשים.

משבר המרכז-שמאל - נראה שלא מדובר רק בבעיית אגו שמונעת משלושה אישים להסכים מי מהם יוביל, ולהתאחד. העובדה היא שמעבר לעניין הפרסונלי, שלוש המפלגות יחד (ואפילו בתוספת מרצ והמפלגות הערביות) לא מצליחות להציב 'גוש חוסם' בפני גוש הימין והדתיים. יש כאן תהליך עומק של התחזקות דמוגרפית של השבטים המזוהים עם הימין (הילודה הגבוהה אצל הדתיים, והעלייה הרוסית, המזוהה אף היא עם הימין), בדומה למשבר הדמוגרפי שאפיין את המפלגה הרפובליקנית בבחירות האחרונות לארה"ב. 'האליטה הישנה', שם וכאן, אומנם מצביעה בכיוונים שונים (שם למחנה השמרני, וכאן לליברלי), אבל בשני המקרים היא ניגפת בפני הדמוגרפיה של 'האליטות החדשות'.

הרמן אומרת בהקשר זה ש"תנועת המטוטלת בין שמאל וימין שאפיינה את המערכת הפוליטית מאז המהפך ב-77' כבר לא עובדת יותר, והליכוד הופך למפלגה הגמונית קבועה, כמו שהייתה מפא"י בעשורים הראשונים למדינה. זה אומר שכבר במערכת הבחירות מפלגות המרכז-שמאל צריכות להפסיק לדבר על ניצחון כיעד, אלא להציע לבוחריהן את אסטרטגיית האופוזיציה שלהן".

נוסף על עך הרמן טוענת שגם עצם החפיפה בין הדמוגרפיה השבטית והפוליטית נשברה: "אחד הדברים שמאפיינים את הבחירות האלה הן שאם פעם היה ברור ש'השבט הלבן' (אשכנזים חילונים ותיקים, י"ש) מצביע מהעבודה שמאלה, היום אפשר למצוא אותם גם אצל לבני ולפיד, ואפילו אצל הליכוד ובנט. פעם לא יכולת למצוא מצביעי מפד"ל בקפיטריה של אוניברסיטת תל אביב, והיום זה בהחלט קיים. זה בולט, למשל, בנושא ההומו-לסבי, שפעם היה מזוהה במובהק עם השמאל, והיום יש אליו התייחסות חיובית גם בליכוד, והתייחסות די סובלנית אפילו אצל בנט".

כישלון סדר היום החברתי - לכאורה, סדר היום החברתי אמור היה להושיע את השמאל, לפחות את מפלגת העבודה. שנים הרי מטיחים בשמאל שהוא נכשל מפני ש"הוא מתעניין רק בפלשתינים, ולא בחברה הישראלית". יחימוביץ' ניסתה אפוא להתמקד במצוקות החברה הישראלית ולא בפלשתינים. בשלב הראשון היא אומנם הצליחה להזניק את המפלגה ואת העניין בה, אבל אחר-כך שוב איבדה מהתנופה לטובת שני המתחרים החדשים במגרש של 'המרכז' - לפיד, עם דגל מעמד הביניים, ולבני, בכל זאת עם הדגל המדיני.

פרופ' פרס גורס שהיא נכשלה מכיוון ש"הבוחרים של השמאל לא באמת מוכנים לוותר על הנושא המדיני. לכן, לשמאל שהוא רק חברתי אין עתיד בישראל, וכשציפי לבני נכנסה לזירה זה לא החזיק מעמד". ואילו הרמן גורסת שיחימוביץ' נכשלה מפני שהבוחרים שאליהם פנתה העבודה לא באמת רוצים סוציאל-דמוקרטיה: "הבוחר שעליו מתמודד גוש המרכז-שמאל מזוהה עם מעמד הביניים. כמובן שכולם רוצים שמחירי הדירות יהיו נמוכים, אבל הם לא מוכנים לשלם במיסוי גבוה על שירותים טובים יותר לכלל האוכלוסיה, והם לא מוכנים לקבל את הרעיון שעזרה ממשלתית תבוא לפי רמת המצוקה ולא לפי רמת התרומה למדינה. כך שיחימוביץ' מפסידה פעמיים: גם את אלה שבכל זאת מעוניינים בנושא המדיני, וגם את אלה שחוששים מסדר יום סוציאליסטי".

לעומת זאת, ד"ר נסים ליאון, איש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, סבור שסדר-היום החברתי בכל זאת מאפיין את מערכת הבחירות הזו, גם אם באופן קצת סמוי ושונה מהצפוי: "נשבר החיתוך הסקטוריאלי שאפיין את החברה והפוליטיקה הישראלית, ובמקומו עלה לראש סדר היום עתידו של מעמד הביניים. במקום פוליטיקה של שונות קיבלנו פוליטיקה שמדגישה את הדמיון בין המחנות, כשכולם נאבקים על לבו של מעמד הביניים, כולל מפלגה כמו הבית היהודי שתמיד הדגישה את סדר-היום הזהותי. בנט הוא הרי המנהיג הציוני-דתי הראשון שמדבר כלכלה ולא רק חינוך וביטחון. כך שהמחאה החברתית לא נעלמה, אלא עברה במפתיע גם ללפיד ולבית היהודי. מי שתיפגע מזה היא מפלגה סקטוריאלית מובהקת כמו שס, שממשיכה לדבר בשפה הישנה של הזהות, בשעה שמעמד הביניים המזרחי מחפש את כחלון ולא את שס".

תוספת לכיוון הזה נשמעת בדבריה של הרמן, האומרת ש"המפלגות החרדיות, גם יהדות התורה וגם שס, הפכו במפתיע, לפחות בתעמולת הבחירות שלהן, למייצגות כלל השכבות העניות בישראל, והן מדברות על דאגה לעניים בשפה אוניברסלית, לא סקטוריאלית". במילים אחרות: החרדים הפכו למייצגי העניים, כשהאחרים מייצגים את מעמד הביניים.

עלייתו של הפוליטיקאי הדתי - בציבור הדתי-לאומי זה בולט במיוחד: מצד אחד, מפלגות חילוניות מציעות מקומות מכובדים למועמדים דתיים (שישה מקומות ריאליים בליכוד, שניים אצל לפיד ואחד אצל לבני), ומצד שני, המפד"ל, בגלגולה החדש כבית היהודי, מכניסה לראשונה מועמדת חילונית, וגם זוכה לזינוק מרשים בסקרים, שנובע הן מחזרה הביתה של מצביעים דתיים וכנראה גם מלא מעט מצביעים חילונים. במידה רבה הדבר נובע משבירת מחנות כללית בחברה הישראלית, בוודאי בתחום הדתי - על-רקע העיסוק המוגבר של חילונים רבים ביהדות, והפנייה של דתיים רבים לתחומי תרבות כלליים. ליאון מציין ש"לראשונה המפד"ל עשתה פנייה מובהקת לקהל המסורתי, פנייה שכנראה נענתה בחיוב". לדעתו, "מה שהכשיר את הקרקע לתהליך הזה היה גם הרנסנס היהודי של העיסוק ביהדות, וגם הרנסנס הציוני, של תנועות צעירים כמו 'רגבים', 'השומר החדש' ו'איילים', שלא היססו להחזיר את הציונות לאופנה. הן הכשירו את הקרקע לעלייה של הבית היהודי, כשם שתנועת התשובה המזרחית הכשירה בשעתה את הקרקע לעלייתה של שס".

מצד שני, התהליך שלפיו צעירי הציונות הדתית לא מעוניינים יותר במפלגה סקטוריאלית ומשתלבים בהמוניהם במפלגות כלליות נשבר לכאורה עם החזרה לבית היהודי. 'לכאורה', משום שההישג המסתמן של הבית היהודי נובע במידה רבה משבירת הדימוי הסקטוריאלי שלה ומהצגתה כמפלגה כללית הפונה לכלל המעוניינים בזהות יהודית-ציונית. במידה רבה אפשר לומר שהדימוי הכלל-לאומי, והצבתה של מועמדת חילונית במקום בולט, אפשרו גם לדתיים רבים לחזור ולהצביע למפלגה, כשם שהצבתם של מועמדים דתיים במפלגות חילוניות אולי לא מביאה להם מצביעים דתיים רבים, אבל מאפשרת גם למצביעים חילונים לראות בהן מפלגות המזוהות עם ערכים מסורתיים.

שבירת ההגמוניה החרדית - המגזר החרדי, הנראה מונוליטי וצייתן, משתנה. בקרב החרדים הספרדים קמו שני מערערים על מנהיגותו של הרב עובדיה יוסף: הרב חיים אמסלם מצד אחד, והרב אמנון יצחק מצד שני. גם אצל החרדים האשכנזים נשמעו לראשונה דיבורים על כך שיהדות התורה משקפת סדר-יום ישן, ומייצגת את בני הישיבות ולא את המעוניינים בהשתלבות בשוק העבודה. בהתאם לכך נשמעו אמירות על אי-הצבעה כלל, באין חלופה חרדית, או אפילו על הצבעה למפלגות כלליות (בעיקר הליכוד, שנתפש כמפלגה מסורתית).

ליאון מדבר בהקשר זה על "משבר מנהיגות חרדי מתמשך. גם מבחינה ביולוגית, מדובר במנהיגות מאוד מבוגרת, ובמקביל יש צמיחה של כוחות מתריסים שפעם לא העזו להופיע. זה מלמד שהממסד החרדי צבר כנראה עוצמה גבוהה מדי, שיוצרת ניכור ושנאה, וגם שחלק ממגמת הישראליזציה בציבור החרדי באה לידי ביטוי באימוץ הדפוס של פתק לבן, של יכולת לא להשתתף במשחק ולומר 'אין לי למי להצביע'".

השתלבות ה"רוסים" - לראשונה מאז 1996 לא משתתפת במערכת הבחירות הנוכחית מפלגה בעלת גוון 'רוסי' מובהק. מפלגת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן איבדה בהדרגה, לאורך כמה מערכות בחירות את אופייה המגזרי המובהק, ובמערכת הבחירות הנוכחית אף החליטה להשתלב בתוך הליכוד כמפלגה כלל-ישראלית. האם מעיד הדבר שציבור העולים הענק, למעלה ממיליון איש, אכן התמזג סופית בחברה הישראלית, כעבור פחות מרבע יובל מתחילת גל העלייה?

העיתונאית לילי גלילי, שפרסמה לאחרונה (יחד עם חבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן) את הספר 'המיליון ששינה את המזרח התיכון', נוטה להסכים עם ההנחה הזו: "למגזר הזה אין יותר בעיות סקטוריאליות מיוחדות. הבעיות שמטרידות אותו הן הבעיות של כלל החברה הישראלית, ואם יש לו בעיות מיוחדות (בעיקר בתחום הדתי, לאור עלייתם של כשליש מיליון עולים שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה. י"ש), הוא מחפש פתרון בהקשר ליעדים לאומיים כלליים, לאו-דווקא באופן סקטוריאלי.

"אגב, גם הבחירה בליברמן לא נובעת בעיקרה מפני שהוא 'רוסי', אלא מפני שעמדותיו מתאימות לעמדות הציבור. הם הלכו בשעתם אחרי רבין ואחרי שרון, למרות שלא היו רוסים. זה ציבור שמחפש מישהו שאפשר לסמוך עליו, שאפשר לומר לו: 'אנחנו מבולבלים, ואנחנו רוצים לסמוך עליך'. חוץ מזה, הם באמת באים מארץ גדולה, אימפריה, ולא מבינים איך בארץ כל-כך קטנה ניתן לוותר על שטח, כשרוסיה הענקית לא מוכנה עד היום להחזיר ליפן שני איים מסכנים שכבשה ב-1905".

גלילי מדגישה שגם הכמיהה ל'מנהיג חזק', המיוחסת במובהק למגזר העולים (בגלל מודל המנהיגות של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין), אינה מוצדקת: "ברור שהם רוצים מנהיג חזק. ראית פעם ערגה למנהיג חלש? הרי כולם מחפשים מנהיג חזק! אז אולי אפשר לדבר על השפעה רוסית על הישראלים, ולא על ישראליזציה של הרוסים. למעשה, דני דנון אמר לי, כשראיינתי אותו לספר: 'הרוסים לימדו אותנו לשלוט, לא להתבייש בשלטון. עד אז היינו בשלטון, אבל לא באמת שלטנו'".

הניכור הערבי - לפי סקר שפורסם לאחרונה, כ-50% מערביי ישראל לא מתכוונים להצביע בבחירות. עורך הסקר, ד"ר אסעד גאנם מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, מעריך שהנתונים האמיתיים חמורים עוד יותר: "זה נכון שבגדול יש כאן תופעה שדומה באופן כללי למתרחש בציבור היהודי - ייאוש מהפוליטיקה, ועל-רקע זה ירידה באחוזי ההצבעה. אבל אצל היהודים 65 אחוזי הצבעה מקרב הרשומים בפנקס הבוחרים, ובהתקזזות עם אלה שעזבו את הארץ, משקפים כ-80% מהנמצאים בארץ. ואילו אצל הערבים, בהתחשב בהערכה שחלק מהקולות הם קולות 'קנויים' על-ידי קבלני קולות, שיעור ההצבעה האותנטי נמוך בהרבה מ-50%".

האם משקפים הנתונים האלה ניכור כללי מתגבר של האוכלוסיה הערבית כלפי החברה הישראלית? גאנם אומר שהירידה בהצבעה נובעת מסיבה כפולה: "עד שנות התשעים, שיעור ההצבעה הערבי היה כ-75%, ואי-אפשר לומר שאז היינו מרוצים מהיחס כלפינו. יש כאן ביטוי לעובדה שרמת ההשכלה בציבור הערבי עלתה מאוד, אבל הוא עדיין נשאר המגזר העני ביותר. הפער הזה מחריף את התסכול ואת הניכור מהפוליטיקה.

"התסכול נובע משני גורמים. מצד אחד, יש כאן כעס כלפי הממסד הישראלי הכללי, בעיקר אחרי שפעם אחת, בתקופת ממשלת רבין, הרגשנו שינוי לטובה ביחס לציבור הערבי. ואז, כשחל שוב שינוי לרעה הציבור התקשה להשלים עם זה, ומאז ניכרת ירידה הדרגתית בהצבעה. מצד שני, יש גם הכעס על המפלגות הערביות עצמן. עד שנות התשעים חד"ש הייתה המפלגה הדומיננטית, והיא הצליחה לאזן בין העיסוק בנושא הפלשתיני לדאגה לעניינים האזרחיים. מאז הופר האיזון והמפלגות הערביות, כולל חד"ש, מתעסקות בעיקר עם הנושא הפלשתיני, בשעה שהאזרחים הערבים רוצים שהם יפעלו יותר גם לטובתם".

מהנתונים של גאנם עצמו עולה שהגורם השני, התסכול מהפוליטיקה הפנים-ערבית, משמעותי אפילו יותר מאשר התסכול מהממסד היהודי. לא רק ששיעור עצום של הנשאלים (67%) אמרו שאין להם כל אמון, או שיש להם רמת אמון נמוכה, במפלגות הערביות; מה שמשמעותי עוד יותר הוא שבניגוד לירידה הדרמטית בכלל אחוזי ההצבעה הערבית, אחוז ההצבעה למפלגות ציוניות דווקא נשאר יציב, ועומד על כרבע מאלה המתכוונים להצביע. גאנם: "זה אחוז שנשאר יציב לאורך שנים, למעט ירידה מסוימת בבחירות הקודמות (23%. י"ש), להערכתי בגלל שהן התקיימו בסמוך למבצע 'עופרת יצוקה'. אבל בבחירות הקרובות יש שוב תחזית של התייצבות על 25% - גם בגלל החזרה של דרעי, שיש לו לא מעט תומכים במגזר".