הבעל הוא מקור התמיכה החשוב ביותר בהתמודדותן של נשים עם מחלת סרטן השד. כך עולה (יום א', 11.9.05) ממחקר שנערך במכללה לישראל.
המחקר נערך על-ידי חמש סטודנטיות, במסגרת לימודי תואר שני במינהל בריאות בהנחיית ד"ר שמחה ורנר והוא התבצע בקרב מדגם מייצג של 54 נשים, מוסלמיות, יהודיות ועולות מחבר המדינות - כולן תושבות הצפון, המטופלות בבית החולים בנהריה.
כידוע, חולות סרטן מתמודדות עם אובדן, טיפול ממושך ולעיתים אף עם ניתוח. כמו כן, גם מבחינה נפשית מחלת הסרטן זורעת כאוס בנפשה, בגופה ובמשפחתה של החולה וכן פוגעת קשות באיכות חייה. לכן האישה זקוקה לתמיכה ואהבה.
על-פי נתוני המחקר, 76% מהנשים גילו את הסרטן בהיותן נשואות, 11% אלמנות, 7% גרושות, ו-6% רווקות. טווח הגילאים שלהן 35-75 וממוצע הגיל 53. 46% היו בעלות השכלה אקדמית.
מממצאי המחקר עולה כי נשים חולות סרטן אשר מוצאן מחבר המדינות מקבלות יותר תמיכה מבעליהן מאשר נשים שנולדו בישראל ונחשבות לוותיקות בארץ. לטענת המכללה לישראל, הדבר נובע מתרבות של התלכדות משפחתית בעיתות משבר, דבר שקיים באופן חזק יותר אצל העולות החדשות.
עוד נמצא כי הנשים המוסלמיות מקבלות את התמיכה הנמוכה ביותר מהבעל באופן יחסי שכן החברה המוסלמית רואה את הסרטן כמחלה חשוכת מרפא ואף אין נוהגים לקרוא לה בשמה, אלא "המחלה הרעה" או "המחלה ההיא".
מתוצאות המחקר ניתן להסיק כי תמיכת הבעלים הינה מקור התמיכה החשוב ביותר לנשים החולות, יותר מתמיכת הצוות הרפואי ויותר מתמיכת החברים. תמיכת הבעלים מתמקדת בעיקר בסיוע להמשך תפקוד הגרעין המשפחתי ברמת היומיום. נשים שאינן זוכות לתמיכה מספקת מצד בעליהן מפתחות שינוי חריף בדימוי הגופני שלהן, דבר שמקשה עליהן עוד יותר להתמודד עם המחלה.
עוד עולה כי נשים מבוגרות נוטות פחות לפתח דיכאון לאחר פרוץ המחלה מאשר נשים צעירות, זאת למרות שהצעירות פעילות יותר מבחינה חברתית ובעלות אמצעים רבים יותר מהמבוגרות.
במחקר אובחנו שתי דרכי התמודדות עיקריות בהן יכולות הנשים לנקוט - האחת מבוססת על תהליכים קוגניטיביים ורגשיים, והיא כוללת אסטרטגיות של הימנעות ותשומת לב סובייקטיבית, כל זאת למען שימור האופטימיות והתקווה. השנייה מכוונת לטפל בבעיות הנובעות מהמחלה, כמו: הגדרת הבעיה, חיפוש פתרונות, שקילת החיוב מול השלילה, בחינת האלטרנטיבות ונקיטת פעולה.
המכללה לישראל חילקה את דרכי התגובה לגילוי סרטן השד לארבע קבוצות עיקריות: רוח לחימה, קבלה פסיבית, חוסר אונים וייאוש והדחקה. נמצא כי נשים אשר הפגינו רוח לחימה או הדחקה התמודדו טוב יותר עם המחלה. עוד נמצא כי האמונה הדתית לא סייעה להתמודדות עם המחלה מאחר ובדת בריאות טובה נתפסת כמתנה על מעשים טובים ואילו מחלה - כעונש. עוד עולה מהמחקר, שכאשר החולות קיבלו מידע מלא על הצפוי להן (כדוגמת בחילות וכאבים), הן היטיבו להתמודד עם המחלה.
בעקבות הממצאים הללו ממליצים חוקרי המכללה לישראל לפתח תוכניות תמיכה לבעלים כדי שיבינו טוב יותר כיצד לסייע לנשיהם להתמודד עם המחלה; לפתח תוכניות מיוחדות לבעלים במגזר הערבי; להשקיע בהכשרת צוותי אחיות ועובדות סוציאליות שתמיכתן נמצאה משמעותית, וכן לאתר נשים בודדות, ללא משפחה, ולהגיש להן סיוע מוגבר מצד הצוות הטיפולי.
