לאן שלא נביט תמיד נגלה שהבעיה היא בסוף. סוף המעשה. בהתחלה כולם כרגיל מלאי עוז, ספוגי עזוז והתלהבות - יאללה! בואו נארגן פה מסיבה קטנה. פסטיבל או קרנבל, אש ותימרות
עשן, רעש וצילצולים עד לב שמיים. אבל בסוף? או, אז זה כבר סיפור אחר לגמרי. לגמרי.
מי יפנה? מי ינקה? מי יכבה? מי ישיב כלים למקומם? חפצים למחוז חפצם?
נו, רבותי... זה לא אני! לא, לא, לא אני. למה תמיד דווקא אני?
אי אז בימי תנועת הנוער העליזים נתקלנו בסיפור הזה לראשונה. גילי וצילי - זוג יונים, תמיד התנדבו לאסוף עצים למדורה, מומי וחומי בחפץ לב התגייסו להצית את האש, את הלבבות, ואת להט השירה, כשהם רוקעים ברגליהם, מפזזים ומתופפים ברוב דבקות ויראה. שוש ורוחק'ה לעולם לא התעייפו מלהצטרף ולפצוח בשירי מולדת החל מ"את זורם הנחל" וכלה ב-אי שם הרחק בלב הליל - ב" הי קטרוס נגן בעצב".
הבעיה הייתה מתחילה תמיד באשמורת השלישית. שאריות של גחלים דעכו, חשכה צוננת ירדה על החורשה, שכבת בוץ קרה, אופפת-מרפדת, סיר הקפה המוזנח, מצקת מוכתמת מתנמנמת לצידו. מילות שירים מיותמות תלויות על דפי נייר פזורים בשטח, תפוחי אדמה מפוחמים מוצאים מקום מסתור משן נוגס בין גחלים כבויים. עור הגוף הצטמרר, היה קר, רצינו כבר לישון. בזוגות ובשלשות קמנו לאט וגררנו עצמנו הביתה. המסיבה הסתיימה. מישהו בטח כבר יאסוף ויסדר וינקה את כל הבלגן שנשאר מאחור. "מה הם רוצים מאתנו? אנחנו? אנחנו הבאנו תפוחי אדמה... אנחנו גם שרנו בקנון... 'דין דון, דין דון, זהו זמר אין לו גמר, זאת שירת אקורדיון'".
ורק נחצ'ה המדריך, ויוני - שהיה המד"צ (מדריך צעיר שלימים החליף את נחצ'ה שקודם לעמדת רכז המחוז) היו טורחים ומקבצים ואוספים שאריות, מנקים, רוחצים, משיבים סדר אל קנו.
טקס הבאת הביכורים בקיבוץ. חג לשיבולת, לבצל, לחמניה. הנה הם אנשי הפרדס. צוות לעניין. מתכנן ומטכס כיצד יפתיע, הקהל הגדול יריע ואל מחסן הפרדס ישוב הגביע.
מגייסים את ה'פרגוסון' האדום (זה טרקטור...) ורוחצים אותו ומפנים את האבק מפניו לכמה שעות (... וזה אירוע בפני עצמו...) מעטרים בענפים עמוסי אשכוליות, ומקשתים (מהמילה 'קשת') בתפוזים ולימונים, ומפזרים קלמנטינות לרוב וכבר הוא מובל כחתן אל החופה.
והנה צוות גידולי השדה רכוב על הקומביין וזרי שיבולים בידיו, וחבורת הלולנים עם הכובעים המצחיקים שלהם דמויי הכרבולת, שוחקים בכלוב עם להקת העופות המובחרות שלהם, טובלים בשלל ביצי הדגירה וביצי הרבייה וביצי המאכל - מראה מוזר ומשובב. חג ומצהלות עוטים עם רב שנאסף והתגדש והתקשט בלבן בבגדי השש. תופים ומצילות, כפות תמרים, גפן ורימון ותאנה מרקדים בערבוביה עם חבילות חציר המכתרות במעגל גדול את הבמה.
הסתיימה החגיגה. נדם קול התוף וצליל מיתר כבה. השמש שקעה. איש איש פונה לביתו.
ענפי פרי שנשרו, תפוזים שהתקמטו והתפזרו, חבילות חציר פרומות, תרנגולות מיותמות, ביצים מנופצות, טרקטור שותק ואומלל... דשא גדול ורחב שנושא על גבו וכתפיו בלגן אחד גדול. הדי קרנבל שהסתיים זה עתה.
ורק יעל וסמי ומיכל ש' (... טוב היא רכזת התרבות - נצחית שכזאת) עומדים וטורחים, ומנקים ומפנים ומשיבים המראה הטוב שהיה למקומו. אחריות שכזאת. שמסתיימת כאשר מסיימים, ממש משלימים משימה.
ובעצם ימינו אלה, חבורה של פורעים מפוצצת ומחריבה חיים בלב העיר והרדיו מודיע ש"החמאס לקח אחריות על הפיגוע". אחריות?! זאת אחריות זאת?! איפה כאן ה'אחריות' הגדולה? מה לזה ולמושג ה'אחריות'?
וכך הולך ומשתבש לו המושג אחריות, ומתגמדת לה 'גזירת האחריות' ומתכווצת למימד צר וחסר של מי שיוזם ורק מתחיל דבר אבל לא נוטל באמת אחריות רחבה - כוללת כזאת גם על התוצאות - גם על מה יקרה - יתרחש - יתחולל אחר כך, התוצאות שיבואו בעקבות. אז נדליק את האש - טוב ויפה. ומי ינקה, ישפץ, ישקם, יפנה נפגעים, יטפל בפצועים - שנים?
מי באמת ייקח אחריות להשיב הסדר אל קנו, להחזיר הדעת למקומה, ובכלל להבין שכל פיצוץ שכזה - הוא בכלל רק התחלה. התחלה חסרת אחריות של ממש.
