ביום שלישי, ה-22 בינואר 2013, התקיימו בישראל בחירות כלליות לכנסת ה-19. להלן אנסה לעמוד על התוצאות העיקריות של הבחירות והתובנות שניתן להסיק מהן. מן הראוי לציין, שהתוצאות והעולה מהן מפריכות הנחות מסוימות שרווחו בתקשורת והיו מקובלות בציבור. כמו-כן, אנסה לבחון את האפשרויות השונות להקמת
ממשלה ואת ההשלכות שיהיו לכך בתחום הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ והביטחון של ישראל.
אחוז ההצבעה
היקף ההצבעה בבחירות אלה עמד על 68 אחוז, שהם כ-3 אחוז יותר מאחוז ההצבעה בבחירות של 2009 והגבוה ביותר מאז 1999. עם זאת, אחוז ההצבעה האמיתי הוא אף יותר גבוה. אחוז ההצבעה מחושב על-פי מספר המצביעים בפועל - 3,834,136 איש - מתוך כלל בעלי
זכות הצבעה - 5,656,705 איש. אולם, על-פי הערכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פנקס הבוחרים, הבנוי על מרשם התושבים, כולל בין 400,000 ל-500,000 איש אשר חיים באופן קבוע, או לפחות לתקופה ארוכה, בחו"ל ואינם גרים כלל בארץ. אנשים אלו אינם נמצאים פיזית ביום הבחירות בישראל וממילא אינם יכולים להצביע. על-פי ההערכה, אחוז ההצבעה מבין אלו שיכלו להצביע פיזית גבוה ב-5 אחוז מזה המדווח, היינו כ-73 אחוז.
היקף ההצבעה במגזר הערבי הגיע ל-56 אחוז, שאף הוא גבוה מזה שנרשם בבחירות של 2009, אם כי עדיין נמוך באופן משמעותי מזה שבמגזר היהודי. על-פי צירוף הנתונים, ניתן להעריך שאחוז ההצבעה למעשה במגזר היהודי, היינו, ללא אלו שנמצאים בחו"ל, עומד על 75 אחוז, שהוא בין הגבוהים בעולם - גבוה בהרבה מזה שבארצות הברית ואף מזה שברוב מדינות אירופה. עובדה זו מפריכה את ההנחה בדבר אדישות וניכור של חלקים גדולים בציבור הישראלי. הבחירות הללו הוגדרו על-ידי פרשנים רבים כבחירות המשעממות ביותר מזה זמן רב. ואף על-פי כן, שלושה מתוך כל ארבע אנשים באו לממש את זכותם להצביע. יש בכך משום תעודת
כבוד לאזרחי ישראל ולדמוקרטיה הישראלית.
חלוקת המנדטים
התוצאה המשמעותית של הבחירות, מבחינת ההשפעה על מדיניותה העתידית של ישראל, היא הירידה בכוחן של מפלגות גוש הימין ובמיוחד הירידה המשמעותית בכוחו של "הליכוד ביתנו" ועלייתה המטאורית של מפלגת "יש עתיד" בראשותו של
יאיר לפיד. בבחירות של 2009, מפלגות גוש הימין זכו ל-65 מנדטים ונהנו מרוב ברור בכנסת. בבחירות הללו, גוש מפלגות הימין - הליכוד ביתנו, הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה - זכו ב-61 מנדטים, רוב של מנדט אחד בלבד. "הליכוד ביתנו" עצמו הפסיד כרבע מכוחו, 11 מנדטים, וירד מ-42 חברים בכנסת היוצאת ל-31 שיכהנו בכנסת הבאה. הליכוד הפסיד 7 מנדטים לשותפיו בגוש הימין - 5 מנדטים לבית היהודי ו-2 מנדטים ליהדות התורה ועוד 4 מנדטים למפלגות שמחוץ לגוש הימין. ירידה קלה זו בכוחן של מפלגות הימין מפריכה את ההנחה שהייתה מקובלת בדבר תזוזה ימינה בדעת הקהל הישראלי. "יש עתיד", מפלגה שלא הייתה קיימת עד כשנה לפני הבחירות, זכתה ל-19 מנדטים, הישג ללא תקדים בתולדותיה של מדינת ישראל.
למספרים האלו יש כמה השלכות. ראשית, יכולתו של גוש הימין לקדם את סדר היום שלו בתחום המדיני - המשך תנופת ההתנחלות בכל חלקי יהודה ושומרון, שמירה על כל המאחזים הלא-מורשים והלבנתם, ועבור המרכיבים היותר מיליטנטיים - מניעת הקמתה של מדינה פלשתינית - מוגבלת מאוד, ובתחומים מסוימים, כגון הצרת צעדיו של בית המשפט העליון ופגיעה ביכולת הפעולה של ארגוני זכויות האדם - לא קיימת כלל. שנית, מעמדו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו נחלש באשר הוא נתפס כמי שהוביל את מפלגתו להפסד צורב בבחירות וכמי שאחראי לצמצום רציני במספר חברי הכנסת של הליכוד. הדבר עלול לפגוע בחופש הפעולה של מר נתניהו בכל הקשור למינויים בממשלה ובעתיד, גם בנקיטת צעדים בתחום המדיני, וזאת במיוחד לאור ההרכב הימני קיצוני של נציגות הליכוד בכנסת.
השלכה נוספת היא משקלה הגדול של מפלגת "יש עתיד" בהכרעות מדיניות וביטחוניות עתידות. דע עקא, שעמדותיה של מפלגת יש עתיד ועמדותיו של מנהיגה בתחום המדיני-ביטחוני, בין אם מדובר בתהליך המדיני עם הפלשתינים ובין אם המדובר בסוגיה האירנית, אינן בהירות דיין. המפלגה כמו גם יאיר לפיד התרכזו בכל מערכת הבחירות בסוגיות פנים - חלוקה שווה בנטל והקלת מצבו של מעמד הביניים וכמעט לא עסקו בסוגיות מדיניות. בקרב 19 חברי הכנסת של מפלגה זו יש כאלו שהם שמאלה מהמרכז ויש גם כאלו שהם ימינה מהמרכז. עם זאת, עמדתה המוצהרת של המפלגה ושל לפיד, היא בעד שתי מדינות לשני עמים וחידוש מהיר של התהליך המדיני.
נקודה אחרונה שיש להזכיר בקשר להרכבה של הכנסת, היא שבגוש הימין קיימות שתי סיעות שהן בעצם רשימה משותפת של שתי מפלגות: הליכוד ביתנו, המורכבת מהליכוד (20 מנדטים) ומישראל ביתנו (11 מנדטים) והבית היהודי המורכבת מהבית היהודי (8 מנדטים) ותקומה (4 מנדטים). האפשרות של פילוג בעתיד בכל אחת משתי הסיעות האלו תמיד קיימת; לפילוג כזה דרוש שליש מחברי הסיעה ולכל אחד משני מרכיביה של כל אחת משתי הסיעות יש את השליש הדרוש. רמז ראשון לאפשרות כזאת היא העובדה שמר ליברמן כינס כבר למחרת הבחירות ישיבה נפרדת של חברי הכנסת של ישראל ביתנו והיו אף מי שראו בכך מסר מאיים מצידו למר נתניהו. מר ליברמן אף דאג למסור הצהרה לפיה על הממשלה העתידה לקום, לעסוק בנושאי פנים ולא בנושאים מדיניים בהם לא ניתן יהיה להגיע להסכמה בין מרכיביה. ניתן לראות בהצהרה זו מעין הערת אזהרה מצידו של מר ליברמן נגד מהלכים מדיניים אפשריים של ראש הממשלה.
הרכבת הקואליציה
השלב הראשון בהרכבת קואליציה הוא החלטת נשיא המדינה להטיל על חבר כנסת להרכיב ממשלה. לאור הצהרתו של מר לפיד, כי הוא אינו מתכוון להצטרף לגוש חוסם, מובטח למר נתניהו שלפחות 62 חברי כנסת (הליכוד ביתנו, יש עתיד והבית היהודי) ימליצו לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו וכך הוא יעשה. לרשותו של נתניהו יעמדו 42 ימים להציג ממשלה חדשה בפני הכנסת.
קיימות כמה אפשרויות להרכבת קואליציה, אולם במצב שנוצר המלאכה תהיה כרוכה בקשיים רבים. אפשרות אחת היא קואליציה של 61 חברי כנסת, המבוססת על מפלגות הימין בלבד. זאת אפשרות מאוד קלושה וברור, כי זה הדבר האחרון שראש הממשלה היה רוצה. אולם, אין לשלול אותה לחלוטין. ברור שממשלה כזאת תהיה ממשלה של שיתוק מדיני על כל המשתמע מכך. אפשרות שנייה, היא ממשלת אחדות לאומית שתכלול את רוב המפלגות, למעט מרצ והמפלגות הערביות משמאל ויהדות התורה מימין ותמנה 96 מנדטים. גם אפשרות זו היא קלושה וספק רב אם ממשלה כה גדולה תוכל לפעול ביעילות ולהחזיק מעמד לאורך זמן.
האפשרות הסבירה ביותר היא קואליציה של הליכוד ביתנו, יש עתיד, התנועה וקדימה בתוספת ש"ס (יחד 69 מנדטים), ממשלה שתוכל ללכת לתהליך מדיני, או הבית היהודי (יחד 70 מנדטים), ממשלה שתוכל לפעול לשוויון בנטל ואף להתקדם - לפחות במידה מסוימת - בתהליך המדיני, או שניהם: קואליציה של 81 מנדטים. סביר לחשוב שהאפשרות האחרונה היא זו הרצויה לנתניהו והיא אכן תאפשר לו את מרב חופש הפעולה בתחום המדיני-ביטחוני כמו גם בתחום הכלכלי-חברתי. האם היא תקום - ימים יגידו.
