כשבועיים קודם הריסת בתי הכנסת פירסמנו כאן לראשונה את מכתבו של ראש מכון 'צומת', הרב ישראל רוזן, לנשיא המדינה בו הציע הרב לנשיא "להוביל" הצעת פשרה לפיה בתי הכנסת ייאטמו על-ידי מילויים בפסולת הרבה של הבתים ההרוסים ויציקת בטון כמעטפת. הפנייה גובתה במסמך הנדסי, ונומקה בשורה של נימוקים כבדי משקל.
האם מראה ההריסה הברוטאלית של בתי תפילה ותורה היה יכול להיחסך מאיתנו ומהעולם? מדוע בכל זאת לא יושמה המלצתו של הרב ישראל רוזן?
פנינו לרב רוזן, השוהה בימים אלו בביקור משפחתי באוסטרליה, וביקשנו לדעת מה נעשה עם המלצתו. תשובתו של הרב רוזן לא איחרה להגיע. הוא מאשים את הרבנים באימוץ מדיניות וירטואלית של יכולת 'שימור המקומות הקדושים' על-ידי גורמים בינלאומיים כביכול, בניגוד לכל עמדה פוליטית סבירה, ועיגנו זאת כפסק הלכה מחייב, ואת הפוליטיקאים בכוונה למחות כל זכר של יישוב יהודי בחבל-עזה.
להלן תשובתו המלאה:
"ללא כל ספק, בתי הכנסת בחבל עזה ייחרבו עד היסוד. כבר משורר תהילים היטיב לבטא את ה'מוטיבציה' להרס בתארו את קריאת הקרב של האויבים אשר החריבו את בית המקדש הראשון: "האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהילים קלז,ז). הרס המקומות המקודשים הוא יצר קמאי של אויב פראי, והוא נקלט היטב בכל התת-תרבויות הסובבות אותנו במרחב המזרח תיכוני".
חכם לפני מעשה
"אינני כותב את הדברים כ'חכם לאחר מעשה', אלא במפורש כ'חכם לפני מעשה', כמי שניסה בתוקף מזה מספר שבועות, ברגישות ובנחישות, להניא רבנים ואישי ציבור נוספים מתקוות-שווא, כאילו יש עם מי לדבר על 'משמורת בינלאומית' או יש על מה לדבר עם הפלשתינים".
"לדעתי, כמובן: (א) אין בעיה הלכתית באיטום בית תפילה נטוש. (ב) הפלשתינים ייאלצו להשקיע כמות עצומה של חומרי נפץ, כדי לקיים "ערו ערו עד היסוד", והברבריות שלהם תיחשף לעין כל. (ג) אין צורך לסמוך על גורמים בינלאומיים. (ד) פסולת הבניין שתישמר מייצגת מעין 'גניזה' (המקובלת בכיתבי קודש) ותנסוך מעט ניטפי תנחומין. (ה) המבנים יישארו כ'אנדרטות' להתיישבות היהודית שהתקיימה שני דורות.
"פניות דומות נעשו על-ידי, בכתב ובעל פה, לראשון לציון הרב עמאר (הרב מצגר, כזכור, פרסם בשלב ראשוני חוות דעת מתירנית בנדון, עד שננזף על-ידי הרב אלישיב כפי שדווח בתקשורת), לרב עובדיה יוסף, לרב ישראל מאיר לאו, לרבנים שאר-ישוב כהן ושמחה קוק (חברי ועדת הרבנות הראשית לנושא זה), לרב הראשי לצה"ל, לשר הביטחון, ליו"ר המפד"ל אורלב, למזכיר הממשלה ולאישי תורה וציבור נוספים. גם לרב ישי בר-חן מאלי סיני, שהיה העותר בתיק זה, הצעתי לשנות כיוון, וכמובן לעורך דינו גלעד קורינאלדי.
מדיניות וירטואלית של רבנים
"מלבד הינהונים קלושים, להפתעתי וכמעט לתדהמתי, מכל הגלריה המכובדת איש לא אימץ את ההצעה. גם אם הוזכרה בשולי-השוליים, היא לא זכתה לדחיפה ובעיקר לא לדיון ציבורי כלשהו, והתוצאה טפחה על כל פנים. להלן ההסבר שלי ל'תופעה', הן מבחינת הרבנים והן מנקודת המבט של הפוליטיקאים.
"אני מאשים בזאת את הרבנים, אשר אימצו מדיניות וירטואלית של יכולת 'שימור המקומות הקדושים' על-ידי גורמים בינלאומיים כביכול, בניגוד לכל עמדה פוליטית סבירה, ועיגנו זאת כפסק הלכה מחייב.
"גם רבנים שניתן היה לצפות מהם לראייה מפוכחת יותר - כנראה ביטלו דעתם מפני דעת 'גדולים' מהם. זו נקודת התורפה הגדולה ביותר במיפגש בין רבנים לפוליטיקה, כאילו קיימת דעה אחת ויחידה, דעת עליון. הבקי מעט באגדות חורבן בית שני מכיר את האשמת חז"ל את רבי זכריה בן אבקולס אשר ענוותנותו "החריבה את בית מקדשנו ושרפה את היכלנו".
פוליטיקאים - נימוקים מגוחכים
"ומן העבר האחר, בחצרות ראש הממשלה ושר הביטחון, שם 'דיברו על הכלה וחשבו על הנדוניא', דיברו על קדושת בתי הכנסת וחשבו על התחייבות לכניעה ללא שייר. לא הקשיבו שם לשום הצעות פשרה, משום שהעיקר בעיניהם היה למחות את זכר ישובי חבל-עזה מתחת השמיים. כה הבטיח שרון לנשיא בוש, וכה אמר שר הביטחון לאבו מאזן.
"כל הצעה שתאפשר הותרת המבנים על תילם אחת דינה להידחות על הסף, אפילו בטיעונים מגוחכים, כמו הנימוק שהועלה בישיבת הממשלה, לפיה הנוער הדתי יאמץ את שרידי בתי הכנסת כאתר 'סלע אדום' להתגנבות לילית מסוכנת.
אבני זיכרון להתיישבות
"אכן, כאן קבורה נקודת האמת הדו-צדדית, הסמויה מן העין: אני מודה, הצעתי לאטום ביציקת פסולת ובטון את בתי הכנסת נבעה במפורש לא רק מטעמי הלכה ובשל איסור נתיצת אבני היכל. כמי שמאמין בערכי הציונות אני מעוניין כי ליישובי גוש קטיף והתוחמת הצפונית יישאר 'שם וזכר', מצבות אבן שיסמלו את החלוציות שנמוגה במצוות הדמוקרטיה הדורסנית. סברתי כי בתי הכנסת האטומים ישמשו כשרידי גוש-עציון, נגבה, בארותיים ודומיהם שחרבו במלחמת השחרור, אך מבנים בולטים נותרו כאבני זיכרון חרותות בקרקע.
"ראש הממשלה, מנגד, מעונין למחות את זכר הגוש, לקעקע את ההתיישבות הזו מן היסוד ולמפרע, ולהשכיחה מלב. הוא לא מצא לנכון לבקש סליחה מאלפי העקורים. הוא לא מצא לנכון להרכין ראש ולהודות בחורבן שהוא המיט על ילדי טיפוחיו, גם אם טעמו ונימוקו עמו.
"זהו הויכוח האמיתי, ההיסטורי, והוא נעשה על גב בתי הכנסת בחבל עזה, אשר שימשו פלטפורמה למיפגש בלתי אפשרי של הלכה ופוליטיקה. שני הצדדים לא רצו לשמוע הצעת פשרה מן הסוג שהוזכר לעיל. עובדה!".
