הבחירות לפרלמנט הירדני, שנערכו ב-23 בינואר 2013, לא נתנו תשובה חד-משמעית באשר להשפעות ההתקוממויות בעולם הערבי על יחסי הכוחות האמיתיים בממלכה, בין הממסד ובראשו ה
מלך, לבין האופוזיציה, ובמרכזה תנועת "האחים המוסלמים". שני הצדדים התמידו בהתחפרותם בעמדות המוצא שלהן: המלך - על קיומן של הבחירות במסגרת חוק הבחירות שלמרכיביו הוא הסכים, ו"האחים המוסלמים" - בהחרמת הבחירות לאור סירוב הממשל הירדני לקבל את תביעותיהם.
עבדאללה השני הסכים אומנם במהלך הדיון הציבורי והפרלמנטרי לכמה שינוים אך רובם היו קוסמטיים ובוודאי לא כאלו שהיו יכולים לכרסם באופן משמעותי בסמכויות המלך. נדמה כי המשמעותי ביותר מבין התיקונים, הוא קיומן של בחירות מקבילות: האחת, ל-108 מושבים (מתוך 150) ממחוזות הבחירה השונים בירדן וחלוקתם בדרך הנותנת עדיפות לכוחות שמסורתית תומכים במשטר; השנייה, ל-27 מושבים בבחירות לרשימות על בסיס ארצי. חמישה עשר המושבים האחרים שוריינו לנשים. היחס בין מספר הנבחרים על בסיס מחוזי לאלו הנבחרים על בסיס ארצי היווה את אחד ממוקדי המחלוקת עם האופוזיציה ובמיוחד עם "האחים המוסלמים", שהעריכו, ככל הנראה, שכוחם גדול יותר במישור הארצי. מאחר ש"האחים המוסלמים" החרימו את הבחירות, קשה לאמוד במדויק את נכונות ההערכה. מאידך יש לציין שלושה קריטריונים מספריים, המצביעים על הערכת יתר של כוחם. בשתי הזדמנויות שונות ניסתה האופוזיציה להוציא את תומכיה להפגנות כנגד קיומן של הבחירות. בפעם הראשונה ציפו המארגנים ל-50 אלף איש ובסופו של דבר הגיעו רק עשרת אלפים מפגינים. גם אם נניח מספר דומה שנחסם על-ידי כוחות הביטחון, עדיין מספר המפגינים היה רחוק מציפיות המארגנים ומהיעד המספרי, שאותו הציבו. בהזדמנות השנייה, בהפגנה שאורגנה ימים ספורים לפני הבחירות (18 בינואר 2013) באזור ג'בל חוסיין, בעמאן, השתתפו כ-2000 מפגינים בלבד ושוב, הרחק מ-20.000 המפגינים שלהם ציפו המארגנים.
הכישלון המשמעותי ביותר היה באי יכולתם של ה"האחים המוסלמים" להביא לשיעור נמוך ביותר של משתתפים בהצבעה בפועל, על-אף שהממשל הירדני נתן בידם מכשיר להשגת יעד זה. לפי חוק הבחירות, היו חייבים אלה הרוצים לממש את זכותם להצביע, להירשם לפני יום הבחירות עצמו. מתוך הזכאים נרשמו, על-אף לחץ האופוזיציה, 70 אחוז, היינו, 2.3 מיליון אזרחים. זה אחוז גבוה מאוד לאוכלוסיה שגילתה בעבר מעורבות נמוכה ביותר במערכת הפוליטית.1
מאבק פנימי
בבחירות עצמן, רק 1.23 מיליון איש התגברו הן על "המכשול" הראשון של רישום מוקדם והן על עצם ההגעה לקלפיות. אבל ספק אם "האחים המוסלמים" יוכלו למנף שיעור של 40% מצביעים בפועל - מתוך שלושה מיליון אזרחי ירדן שיכולים היו להצביע - כדי לקרוא תיגר על הבחירות ועל תוצאותיהן. גם התוצאות של הבחירות למועמדים מתוך רשימות ארציות, מצביעות על בעייתיות מסוימת אך גם בהן לא יהיה די כדי לחזק את טיעוני האופוזיציה. ל-27 המושבים שעמדו לבחירה על בסיס ארצי, הוגשו 61 רשימות. רק שליש מהן זכה לייצוג בפרלמנט החדש. הרשימות שנכשלו קיבלו כרבע מסך קולות הבוחרים - קולות ש"בוזבזו". יש להניח שרפורמות נוספות בחוקי המפלגות והבחירות יטפלו גם בשאלת הרשימות הארציות, שכן בחזונו רואה המלך עבדאללה מספר נמוך יותר של מפלגות, המציגות מצעים המקיפים את כל שאלות היסוד בחברה הירדנית.2
מתוך 27 המושבים הארציים, זכתה רשימת "המרכז האיסלאמי" בשלושה מושבים וביחד עם 13 המושבים שבהם היא זכתה במחוזות השונים, היא הפכה לגורם משמעותי המאפשר לה לתבוע את ראשות הפרלמנט החדש וגם תפקיד בקביעת ההמלצות שתיתנה למלך על המועמד לראשות הממשלה. כשנשאל המלך בראיון האם יוכל לחיות עם ראש ממשלה מן "האחים המוסלמים" הוא התחמק ממתן תשובה ישירה והפנה את המראיין לכך שבמצרים רק 12 אחוז הצביעו עבור "האחים המוסלמים" והוסיף שהוא רואה זאת כאתגר להחזיר תנועה זו למעגל הרפורמות בירדן. המלך גם רמז, כי להערכתו 12 אחוז מכלל המצביעים אכן משקפים את כוחה של התנועה בירדן.
בשלב זה של המאבק הפנימי בירדן בין המלך וכוחות האופוזיציה, ידו של המלך על העליונה. תביעות האופוזיציה, שלא נענו, היו מצרות את סמכויותיו. חלק ניכר בחברה הירדנית, על רבדיה השונים, השתתף במערכת הבחירות על בסיס חוק הבחירות, שמרכיביו מקובלים על המלך עבדאללה. גם נזיפות קלות של כ-400 משקיפים זרים לא יהוו חיזוק משמעותי לטענות האופוזיציה בדבר אי תקינותן של הבחירות. כמו-כן כניסתן של 19 נשים לפרלמנט,3 - מספר שיא בתולדות ירדן - תחזק את הלגיטימיות של הבחירות האלה בעיני האזרח הירדני.
המשך המאבק בין המלך והאופוזיציה יתחולל הן בפרלמנט, מצד נבחרים שלא מייצגים את הכוחות המסורתיים, השבטיים בעיקר, אשר שומרים עדיין על כוחם גם בפרלמנט החדש, והן מחוץ לפרלמנט, בזירה הציבורית. המלך עבדאללה השני התייחס בכל התבטאויותיו הפומביות לרפורמות כתהליך נמשך והוא יהיה נתון ללחצים להרחיבן.4
יציבות המשטר בירדן תלויה לא רק במשחק הפוליטי הפנימי. חלק מהביקורת, במיוחד מצד התומכים המסורתיים בחצר הארמון, נובע ממצוקה כלכלית וזו לא תבוא על פתרונה בקרוב, מה גם שהממשלה הירדנית נתבעת לקצץ בסובסידיות כתנאי לקבלת הסיוע מהמוסדות הבינלאומיים (מזה כמה ימים מתנהלות הפגנות ספוראדיות בממלכה בין השאר על-רקע המצוקה הכלכלית). ירדן קיבלה הבטחות לסיוע כספי ממדינות המפרץ מפיקות הנפט אך גם סיוע זה זורם בעצלתיים, כאשר במקרה זה התורמות היו מבקשות לראות דווקא האטה בקצב אימוצן ויישומן של רפורמות בנושא המשטר וביזור סמכויותיו.
הנחשול האדיר של פליטים מסוריה, הנאמד ביותר משלוש מאות אלף איש, יוצר נטל כבד על הממלכה ההאשמית וגם הסיוע הכספי, שנועד להקל על ירדן לקלטם, לא יפתור את כול הבעיות במיוחד אם שהייתם של אלה בירדן תתארך.
יש להניח שכשלון "האחים המוסלמים" במצרים לייצב את שלטונם ומוראות המאבק האלים בסוריה ירסנו את הכוחות האופוזיציוניים בירדן אבל דרכו של המלך אינה סוגה בשושנים.
