דיברות או תורה?

זוהי חוויה שלא אשכח לעולם. הייתי כבן שש או שבע, ומכיוון שכבר עמדתי על דעתי, התמונה זכורה לי בבהירות כאילו התרחשה זה עתה. סבא שלי, ר' יעקב משה דיקמן ע"ה, לקח אותי לראשונה לבית כנסת. היה זה מניין קטן ששכן בקומה השנייה של בניין בית ספר "בית יעקב" ברח' מיכאל שבחיפה. היה זה מניין של אנשים מבוגרים עם פנים חרושות בקמטים, שעומקם העיד יותר מכל על שנות הזעם שעברו באירופה ועל מה שהותירו "שם", ואני הייתי הילד הקטן היחיד שם.

בכל שבת, מיד לאחר התפילה, היינו עוברים חזרה את הכביש לכיוון ביתם של סבא וסבתא. שם קידשנו על הכוס, בצענו פרוסת חלה, אכלנו דגים ושאר מיני מטעמים ממטבחה של סבתא, ולאחריהם היה סבא מתיישב בכורסה ושולח ידו אל הטרנזיסטור הקטן ומקשיב לתוכנית החזנות לה ציפה כל השבוע. כילד להורים שאינם שומרי תורה ומצוות, לא ראיתי בפעולה זו משהו יוצא דופן. יחד הלכנו לתפילה, יחד קידשנו ושרנו מזמורי שבת בנוסח ובניגונים של חסידות ויז'ניץ ויחד גם האזנו לרדיו בשבת.

רדיו בשבת אחרי התפילה

חלפו להם הימים, ואני באופן לא מתוכנן (לפחות מצד המשפחה) מצאתי את דרכי מבית הספר הדתי אליו נשלחתי ("כדי שאדע מהי יהדות", כך אמרה אימא) לסניף בני עקיבא וממנו לישיבה התיכונית ולאחריה לישיבה הגבוהה. היום כשאני נזכר בסבא ובמנהגו מדי שבת הוא נראה לי כלקוח מתיאטרון אבסורד. רדיו בשבת אחרי התפילה, ועוד - חזנות?!

עם כל האהבה הגדולה לסבא, אין לי מילה אחת להגנתו של המעשה. כשאני חושב על כך לעצמי, ברור לי שהכל בגלל המלחמה ההיא. שם התערערו מערכות היחסים שבין סבא והבורא. הרוח הרעה שעברה על האנשים, השתלטה גם על יסודות האמונה שלו. מצד שני אני יודע כי אלמלא הוא, אלמלא סבא והביקורים בבית הכנסת, לא הייתי אני. בית הכנסת של סבא היה זה שהוביל אותי בסופו של דבר אל בית המדרש.

נזכרתי בסבא שלי היות שהשבת אנו קוראים את עשרת הדיברות. שנה אחר שנה מרגש אותי המעמד הזה שבו אנו עומדים ולמעשה מקבלים מחדש את התורה. קולו של בעל הקורא מצטרף לקול ההולך ומהדהד מאז מעמד הר סיני ועד עתה ואומר: "אנכי", "לא יהיה לך" וכולי.

מפני תרעומת המינין

לא מדובר בעניין סמנטי בלבד. חשיבותם של עשרת הדיברות עמדה לנגד עיניהם של חכמים בכל הדורות והדבר אף גרם להם, בשלב מסוים, לתקן תקנה המחייבת לקרוא את הדיברות בכל יום ויום (מסכת תמיד ה', א'). לשאלה מדוע עשו כן, עונה הרמב"ם: "הטעם שקוראים עשרת הדברים בכל יום מפני שהם יסוד הציווי ותחילתו". לאחר החורבן היה מי שביקש להעביר את התקנה אל בית הכנסת, אולם "כבר ביטלום מפני תרעומת המינים".

התלמוד הירושלמי מבהיר מהו אותו חשש מפני תרעומת המינים: "ומפני מה אין קוראים אותן? מפני טענת המינים, שלא יהיו אומרים: אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני". חכמים ביטלו את התקנה בשל החשש לעיוות התורה ולהעדפתם של עשרת הדיברות על פני כל שאר הציוויים. חכמים הבינו, כי יהיה מי שירצה לראות בעשרת הדברים עיקר הגובר על כל השאר. אגב, כיום אנו יודעים כי חששם של חכמים מהפיכתם של הדיברות לעיקר היה נכון ומוצדק, וזאת לאור ממצא ארכיאולוגי מרתק שנמצא במערות קומראן. מתברר, כי אנשי כת קומראן הכניסו אל התפילין שלהם את פסוקי עשרת הדיברות.

לעמוד או לא?

החשש מפני העדפתם של הדברים על פני כל השאר הוביל גם למחלוקת הלכתית הנוגעת לעמידה בעת קריאת עשרת הדיברות. הדבר מתבטא באחת מתשובותיו של הרמב"ם, שכותב: "אשר הנהיג הרב הנפטר ליישב, הוא הראוי, וראיותיו ראיות נכונות לפי דיני אנשי העיון, ואין להוסיף עליהן. וכך היה ראוי לעשות בכל מקום שמנהגם לעמוד, צריך למונעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה ומה שמדמים שיש בתורה מדרגות... וזה רע עד מאד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים שמביאים לזאת האמונה הרעה... וכבר ביארו, שאין הפרש בין המכחיש התורה כולה או מכחיש פסוק אחד ואומר משה מפי עצמו אמרו. והיה מן המינים מי שהאמין, שאין מן השמים אלא עשרת הדברות וששאר התורה משה מפי עצמו אמרו, ולכן ביטלו קריאתן בכל יום. ואסור בשום פנים לעשות בתורה מקצתה מעולה מקצתה" (תשובות הרמב"ם, סימן רס"ג).

חששותיו של הרמב"ם מפני אלו הרואים בחלק אחד מהתורה עיקר, הובילו אחרים לחלוק עליו תוך שהם מציינים את העובדה, כי הרמב"ם עצמו מונה י"ג עיקרי אמונה וכן ר' יוסף אלבו שצמצם את עיקרי האמונה לשלושה בלבד. כך או אחרת, ברור, כי מה שהנחה חכמים בכל הדורות היה חשש מצמיחתה של יהדות חלקית, מדולדלת וחסרה, הבוחרת לה חלקים מסוימים מהתורה ממניעים פולקלוריסטיים או תרבותיים. מצד שני, בעוד חכמים פחדו מאפשרות בה התורה תיעשה קרעים, אי-אפשר להתעלם מהתרומה העצומה שתרמה במשך הדורות ההקפדה רק על עיקרי תורה ומצוות. למרות שלא מדובר בתורה שלמה, יש כאן בסיס התפתחותי עמוק השומר על הגחלת ומחבר אל נקודת הזהות הפנימית.