ככה תמיד היו הפריצים

מעשה בספה רכה ונינוחה, ביום בהיר היא הובאה אל בית המשפחה. משפחת אדרת.

מאז לא יום ולא ליל. הכול בחברתה רוצים לשהות, יומם וליל. ארוחת הבוקר ללא דין דברים ואומר, ארוחת צהריים כי טובים השניים, גם בהפסקת עשר והפסקת ארבע מי שבחיקה עוד לא טבע, ישלים בשינת הליל כשהוא עטוי בפיג'מה עבה.

אהה, מאז לא יום ולא ליל, אין שולחן ואין משפחה, כולם רוצים להיות רק בני דודים של הספה. איתה לאכול, לשתות, ללון ולשהות. נו-נו, פסקה אם המשפחה, ביטאה את התחושה כבר אין זו מנוחה, אלא עצלות.

מכאן אצה רצה גברת אדרת, אל החנות שכן היא אינה מוותרת. מקח טעות. בספה כזו איני רוצה. בור בלי תחתית היא, כולנו שקענו בה כמו בביצה.

מה תרצי, שואל המוכר, הרי אין טוב ממנה בכל העיר, ובכל לקוחותיי לא היה מי שעל אודות טיבה יאיר, יעיר.

כאן האדימה גברת אדרת, מה היא תאמר, ובאיזו תואנה תבחר להחזיר, את תחושתה להבהיר את האחריות לממש כמו שכתוב בתצהיר, ואת כספה להחזיר.

תר...תרמי...מית. גמגמה במבוכה...
טר...טרמי...טרמיטים?! שאל המוכר בדאגה.
אכן כ...כן... ענתה בחוסר הבנה.

בבדיחה אותה הוא דחה, בוודאי אין זו אלא רק בדיחה. הרי אלו הטרמיטים אינם אוכלים רק עץ, ואילו זו הספה כולה מתכת ועור משובח, שלחכם לא יערב כלל וכלל. אולם מבין אני אותך, מכיר אני את ממציאי הבעיות, הסכיתי, ושמעי, מה שאבי סיפר לי בטרם מסר לי מפתחות החנות:

היה היה פריץ עב כרס, שהשתעמם. מה עושים? נו, בשביל מה יש יהודים אם לא בשביל להפיג את השעמום?
רתם את סוסו, הכין את מרכבתו ויצא אל הפונדק הראשון שבאחוזה, למושקה היהודי.

הדפיקות הרועמות הקפיצו את בני הבית, למראה האורח המגודל.
"יש אוכל!" שאל הפריץ, וחיש קל הוגש אל השולחן מה שהיה בבית באותה שעה, חלב, לחם, גבינה וירקות.
"זה אוכל זה?!". צעק הרשע, "ומה עם ארוחה בשרית?"
לא עזרו הסברים, לא עזרו תירוצים, השוט הונף ו"מושקה" חטף, לקול ששונו של הפריץ ומשרתיו.

בשקט-בשקט, רץ אחד מבני הבית אל הפונדק הסמוך, להזהיר את יושביו, "זהירות הפריץ מגיע, הוא רוצה לאכול ארוחה בשרית!"

מבוהל כולו, הכין היהודי התורן ארוחה כיד המלך, עופות וברבורים, בשר ודגים, ואכן הפריץ הגיע, ובפיו הדרישה! סעודה! אכל הגוי וגם שבע, גיהק ושיהק וביקש בקול, "גבינות משובחות ועתיקות אני אוהב, ומדוע הבאתם ארוחה בשרית?"

כשהגיע היין טעם ממנו הרשע, והחל לצרוח, "זה יין זה?! תביאו יין טוסקנה משובח!"

לא עזרו תירוצים, לא עזרו הסברים, השוט הונף ו"מושקה" "חטף" לקול ששונו של הפריץ ומשרתיו.

אץ לו השליח אל הפונדק השלישי, נושם אך בקושי, מזהיר ומבקש, "הכינו ארוחה חלבית עם גבינות, וכנגדה גם ארוחה בשרית עתירת עופות, הפריץ מגיע, מי ממנו יברח, בידו שוט, הוא רוצה להכות!"

אבל היהודי, לא ממש התרגש, "יהיה בסדר", חייך, וציפה לבאות. עד מהרה הגיע העריץ, אל הפונדק.
"שלום אדוני הפריץ", אמר ה"מושקה" התורן, "הכנתי כל מה שתרצה!"
העיף הפריץ מבט על השולחן, וראה, הוא ריק!
"מה זה?" שאל בזעם? "עלי אתה צוחק? אמרת שהכנת, מה הכנת, היכן הבשר והצלי הגבינות והמעדנות? מה זה????"
"תראה פריץ", ענה היהודי בנחת, "הן לא בארוחות אתה חפץ, או בגבינות, כי אם לחבוט בשוט על גבי ורגלי, חבל על המאמץ, על הזמן ועל האוכל, להרביץ אתה רוצה? מזה תהיה מרוצה? בבקשה הושט השוט, וחבוט!"

ככה סיפר לי אבא, על לקוחות שאת רצונותיהם סימנו מראש. אנחנו המוכרים לוקים מהם ואת הסיבות הם ממציאים לרוב, בלי כל קשר למציאות. הספה טובה היא, חיקה חמים ונעים. אם קשה לכם בחברתה, קיימו בעצמכם מאמר חכמים, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. כי לעתים הפגם אינו אלא במומם של הקונים, את אחריותם לעצמם הריהם שוכחים...

אז אם אתם עדיין שואלים את עצמכם מה בדיוק רוצים מר לפיד ומר בנט. האם לפלג או לאחד, להתמודד או להתגייס, לאהוב או סתם לחשוב ואחר כך ללכת אחרי הרוב. נאדה, כל המילים אינן אלא קשקושים. על שוויון בנטל הם נואמים ולדידם העיקר הוא הדרת חרדים, בצדקנות הם עיניים מגלגלים ואילו רק להכות בחרדים הם חפצים. ככה תמיד היו הפריצים, וככה כנראה להיות הם חפצים. כואב אבל יש לזכור כי חברתנו טובה היא, חיקה חמים ונעים. אם קשה לכם איתה, קיימו בעצמכם מאמר חכמים, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. כי לעיתים הפגם אינו אלא במומם של הקונים, את אחריותם לעצמם הריהם שוכחים.