לצערי, נבצר ממני אתמול (10.2.2013), לעלות לירושלים ולהיות יחד עם חברי באותו מקום, בו הפגנתי לפני שלושים שנה נגד מלחמה מיותרת בלבנון. היה זה ביום חמישי 10.2.1983. הפגנה שבסיומה נרצח המפגין אמיל גרינצוויג, כשמנהיגי המון מוסת, שליווה את ההפגנה לכל אורכה, אינם יכולים לשחרר עצמם מאחריות, גם אחרי שלושים שנה, מהתוצאה האיומה.
היינו באותו ליל דמים כאלפיים חמש מאות מפגינים. צעדנו מכיכר ציון אל משרד ראש הממשלה. לאורך המסלול נאלצנו לפלס את דרכנו, כשהמון מוסת בועט מקלל ויורק. השוטרים הבודדים שליוו את ההפגנה, נראה היה שהם רואים את עיקר תפקידם כצופים מהצד.
צעיר בשם
צחי הנגבי, לימים היה לחבר כנסת ושר בממשלות ישראל, והרב כהנא עמדו בראש קבוצות של צעירים, שצרחו צרחות אימים וקריאות קצובות - "אריק מלך ישראל". המגפון של הרב כהנא שחרר צרחות מבעיתות, הקוראות להכות במפגינים ולחסום את דרכם.
המגפון של צחי הנגבי התחרה במגפון הצרחני של הרב כהנא בקריאות נאצה כלפי המפגינים, שספגו לאורך כל המסלול מהלומות אגרוף, ומשטרה העומדת מהצד.
שני מגפונים של צחי הנגבי ושל הרב כהנא התחרו מי יצליח יותר במשימה לשסות במפגינים. מי יצליח לחסום את דרכם של המפגינים וימנע מהם להתקדם. הכל מול שוטרים מעטים, הצופים במטווחי האגרופנים של חסידי הרב כהנא וצעירי הליכוד בראשותו של צחי הנגבי.
בהגיע ההפגנה לרחבה שליד משרד ראש הממשלה מיהרתי לעזוב את ההפגנה. לאחר השמעת "התקווה" עשיתי את דרכי לתחנת המרכזית של ירושלים כדי לתפוס את האוטובוס האחרון לקריית שמונה, כי היה עלי להיות למחרת בשעה שמונה בבוקר בשיעור במכללת תל חי. לא תיארתי לעצמי שאני עוזב הפגנה, ומספר דקות לאחר מכן מקפח בה את חייו המפגין אמיל גרינצוויג.
בהגיעי לקריית שמונה שמעתי ברדיו, שנזרק רימון ברחבה של משרד ראש הממשלה ממש בתום ההפגנה. לא האמנתי שבבוקר אתעורר ואשמע ברדיו את החדשות המרות על אמיל גרינצוויג שאיננו, קורבן של הסתה, שהיו לה מנהיגים.
