קולות ההרס העצמי שוב בוקעים ממפלגת העבודה, כאשר חברי כנסת ופעילי מפלגה שוב מחפשים את דרכם למנעמי השלטון ומוכנים להקריב את המפלגה למען אינטרסים צרים. בכל משא-ומתן קואליציוני עולים אותם תירוצים מדוע על מפלגת העבודה להיכנס ל
ממשלה, פעם זה "שעת החירום המדינית", פעם זה "משבר כלכלי" ופעם זה סתם כי למישהו מתחשק.
למרות שקשה להאמין, ייתכן שהכניסה לממשלה הקודמת של נתניהו, שכמעט הובילה למותה של מפלגת העבודה, אכן הייתה מתוך תמימות כלפי כוונותיהם האמיתיות של נתניהו ושל ליברמן, אבל היום, כשהתוצאות של מהלך זה ידועות לכולם, אין שום סיבה להיכנס לממשלה, מלבד סיבות שהן אינן אידיאולוגיות.
אני מודע לכך שתמיד אפשר למצוא הצדקה משונה כזאת או אחרת להיות בממשלה, כי כולם רוצים להנהיג, אבל צריך לזכור שאין למפלגת העבודה שום מכנה משותף עם הממשלה שנתניהו מתכוון להקים, ושאזרחי ישראל הטילו עלינו תפקיד חשוב להנהיג את האופוזיציה.
פערים אידיאולוגיים העיקרון המרכזי שצריך להנחות אותנו בשאלה אם להיכנס לממשלה הוא האידיאולוגיה שלנו, והשאלה האם אנחנו יכולים לממש את האידיאולוגיה הזאת על-ידי כניסה לממשלה.
התשובה לשאלה הזאת ברורה לכולם, לאור הניסיון הכושל שלנו בממשלה הקודמת של נתניהו וארבע השנים האחרונות שבהן המדיניות שהוביל נתניהו הייתה מנוגדת לחלוטין לדרך של מפלגת העבודה. נתניהו ושותפיו הקואליציוניים הובילו אידיאולוגיה הפוכה לחלוטין מהאידיאולוגיה של מפלגת העבודה, הן מבחינה מדינית ולא פחות חשוב מכך - מבחינה כלכלית-חברתית.
נתניהו לא מאמין במדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית שהיא חלק מרכזי במצע של מפלגת העבודה, ולמרבה הצער למרות ההכרה שלו בפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא הרבה יותר קיצוני בפועל והוא לא מתכוון לקדם את הפתרון הזה.
מפלגת העבודה ישבה כבר בממשלת נתניהו בקדנציה הנוכחית, ולא רק שלא הצליחה לקדם מדיניות כלכלית חברתית יותר, היא גם לא קידמה את המשא-ומתן המדיני שלשמו נכנסה לממשלה. הכישלון הזה נבע מכך שממשלת נתניהו היא ממשלה ימנית קיצונית ולא ממשלה פרגמטית כפי שנתניהו מנסה להציגה לעיתים, ולכן למפלגת העבודה אין ולא הייתה שום יכולת אמיתית להשפיע על דרכה של הממשלה.
קיום ההבטחה לבוחר והצגת אלטרנטיבה מעבר לכך שאין למפלגת העבודה שום סיבה אידיאולוגית להיכנס לממשלה, אין למפלגה גם שום סיבה אסטרטגית-פוליטית להיות חלק מממשלת נתניהו. הציבור שכן נתן למפלגה הזדמנות שנייה בבחירות האלה, בחר בעבודה בגלל שהציגה אידיאולוגיה המנוגדת לדרך של נתניהו, ואסור לנו בשום אופן לאכזב שוב את הציבור הזה.
המצדדים בכניסה לממשלה מדברים על סיבות אסטרטגיות להיכנס לממשלה - ניסיון מדיני ליחימוביץ', יכולת להראות לציבור השפעה - אבל הם מתעלמים מכך שאם נאבד את אמון הציבור, כל הדברים האלה לא יעניינו אף אחד ומפלגת העבודה תגמור בדיוק באותו האופן של מופז בקדימה.
מפלגת העבודה הבטיחה לאזרחי ישראל אלטרנטיבה פרגמטית שהיא הרבה יותר מעשית הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית-חברתית, ולכן אם מפלגת העבודה תהיה חלק מהממשלה של נתניהו, האלטרנטיבה הזאת תהפוך ללא רלוונטית. לעומת זאת, ישיבה באופוזיציה ומלחמה על הערכים של מפלגת העבודה יחזקו את האלטרנטיבה של מפלגת העבודה, ואולי בבחירות הבאות יגרמו לאנשים לתת למפלגת העבודה הזדמנות להנהיג את המדינה.
מפלגת העבודה לא יכולה להיכנס לכל ממשלה בתירוצים כאלה ואחרים, והיום, כשהמפלגה עדיין נמצאת בתהליך שיקום, מוטלת על חברי המפלגה האחריות למנוע מאינטרסים צרים לדחוף אותנו ל"זרועותיו החונקות של נתניהו". הציבור נתן שוב אמון באלטרנטיבה של מפלגת העבודה לימין הקיצוני, ואם המפלגה לא תוכיח שהאלטרנטיבה הזאת אכן קיימת, אז אנחנו נחרוץ את דינה של מפלגת העבודה.
