להחליט החלטות שלא כולם יאהבו

אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה,

אני רוצה להתחיל ולומר שאני עומד כאן היום ביראת כבוד אל מול המשימה הניצבת בפנינו. לפני כמה ימים קמתי פה במליאה ואמרתי "מתחייב אני". אני מתייחס להתחייבות הזו כאל משימת חיים דווקא מפני שהיא נאמרת בימים לא פשוטים למדינת ישראל. אנחנו בעיצומו של משבר. וכלל שנכיר מהר יותר בעוצמתו ובמהותו של המשבר הזה נוכל מהר יותר גם להתחיל את התיקון.

זהו משבר כלכלי, אבל הוא לא רק משבר כלכלי. זהו משבר חברתי, אבל הוא לא רק משבר חברתי. זהו משבר פוליטי, אבל הוא לא רק משבר פוליטי. כי לפני כל דבר אחר, הדבר שנשבר, הדבר שמוטל לפנינו מפורק לרסיסים הוא יכולתה של המדינה לפעול כריבון אל מול הקבוצות השונות שמרכיבות אותה. הרעיון היסודי של מדינת הלאום - של כל מדינה - הוא להיות לשלם שגדול מסכום חלקיו.

ישראל מורכבת מחלקיה. אנחנו אנשים שונים זה מזה. יש בינינו חרדים, ודתיים וחילונים. ויהודים, ונוצרים ומוסלמים. וגברים ונשים. וצעירים ומבוגרים. ועשירים ועניים. וותיקים ועולים חדשים.

יש יופי רב בפסיפס הצבעוני והמורכב הזה, ויש בו עוצמה אינטלקטואלית. ולא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה כולם יצאו מאותו פס יצור. אבל מה שהיה הסיכוי הפך לסיכון. במקום שמה שמאחד בינינו יגדיר אותנו, אנחנו מוגדרים היום בידי מה שמפריד בינינו. במקום שההבדלים בינינו יהפכו למקור של חיוניות תרבותית וערנות חברתית, הם הפכו לסיבה לשיתוק משילותי ולחוסר אונים פוליטי.

לפני 61 שנה, בנאום ההתפטרות שלו מן הכנסת השלישית - לאחר סדרה של משברים ממשלתיים שאיש כבר היום לא זוכר את סיבתם - נשא דוד בן-גוריון דברים שהיום נשמעים נבואיים. הוא אמר: "לכל אחד מן המשברים הממשלתיים היו נימוקים מיוחדים. אולם הנימוקים האלה נבעו כולם ממקור אחד, ממשבר הממלכתיות המלווה את הקמת המדינה מן הרגע הראשון ועד היום. משבר זה טבוע בהתפצלות המנופחת והחולנית שירשנו מן העבר האומלל שלנו, מחיי תלות וחוסר חיים ממלכתיים ועצמאיים במשך אלפי שנים".

61 שנים מאוחר יותר אנחנו צריכים להכיר בכך שמשבר הממלכתיות חזר. הוא חזר מפני שאיבדנו את אמוננו בכוחה של המדינה לפעול, להחליט החלטות, להתייצב ביושר ובאומץ בפני הקבוצות המרכיבות אותה, ולהגיד להם שיש לנו כללים ברורים של מותר ואסור. נשים נשלחות לאחורי האוטובוס בירושלים והמדינה כבר אינה יודעת לומר: אם זה ימשך, מחר לא יהיה פה אוטובוס, מפני שיש לי כללים ויש לי חוקים, והם חלים על כולם. תקציבי הדיור, החינוך, הרווחה, אפילו הבריאות, לא נקבעים לפי טובת הציבור, אלא לפי מפתח מפלגתי או קואליציוני. בממשלה יש לפחות תריסר משרדים ושרים שאין בהם שום צורך. וכולנו מעמידים פנים שאלה חוקי המשחק ואין ברירה אלא להיכנע להם.

פורעי חוק בשומרון חודרים לבסיסי צה"ל, משליכים אבנים על חיילים וקצינים. וכול מה שהמדינה יודעת לעשות הוא להיות מזועזעת ולגנות את המתפרעים בשפה רפה. ביישובים ערבים בצפון ובדרום המשטרה כבר לא מעיזה להיכנס. התושבים מופקרים בפני פשע ואלימות. והמדינה מסתתרת מאחורי טיעונים תקציביים כדי להסביר מדוע היא לא עושה דבר. זו לא דמוקרטיה. זו אנרכיה. זה שלטון המיעוטים על פני הרוב. יש בינינו ויכוחים. צריכים להיות בינינו ויכוחים. אולם הבית הזה בעיני לא מסמל רק את הזכות להתווכח ולטעון, אלא גם את העובדה שלכל ויכוח כזה צריך שיהיה סוף. הבית הזה לא יכול לחמוק מחובתו להחליט החלטות שלא כולם יאהבו. הבית הזה אינו יכול להתחמק מאחריותו לערכים הבסיסיים של המדינה - השוויון בפני החוק. השאיפה לשלום. החובה להעניק חינוך הולם לכל ילד. החלוקה ההוגנת של המשאבים. עיצובו של סדר עדיפויות שלא נקבע בידי הקרבה לצלחת, אלא על-פי סל הצרכים האמתי של החברה הישראלי.

זו תהיה הפרה ברורה של ההתחייבות שנתנו ביום שלישי האחרון אם הכנסת הזו לא תוביל את החזרה למשא-ומתן המדיני, למרות הידיעה שמדובר בחומר נפץ פוליטי. לא נבחרנו כדי להסתיר בעיות או להתעלם מהן. נבחרנו כדי להתמודד איתן למרות הקשיים הכרוכים בעניין. הדיון על השלום הוא אולי הדיון הנוקב ביותר שעלינו לנהל והוא חודר הישר לבשר החי של המחלוקת הישראלית, אבל הוא לא יכול להתנהל תחת איומי אלימות או קריאה להפרת חוק. כל מי שמעורב במחלוקת הזאת צריך לדעת שקולו יישמע ושזכותו להביע את עמדתו היא עיקרון עליון. אבל הוא צריך לדעת גם שאם המדינה תחליט בניגוד לדעתו, יהיה עליו לציית להחלטה אפילו אם היא נוגדת את כל מה שקדוש בעיניו.

ובאותה מידה אסור לנו להיבהל מן העובדה שהדיון על השוויון בנטל העלה שוב את הקולות שמאיימים עלינו במלחמת אחים. לא תהיה פה מלחמת אחים. 10% מן האוכלוסיה לא יכולים לאיים במלחמת אחים על ה-90% האחרים. חברה מתוקנת לא מתנהלת באיומים, ואם הבית הזה יירתע מלפעול בגלל איומים זה מרוקן מתוכן את כל הרעיון הדמוקרטי.

אני מכיר בכך שהדיון לא סטרילי. זה לא רק דיון רעיוני תיאורטי על דמותה העתידית של מדינת ישראל, הוא נוגע במקומות העמוקים ביותר, בפחדים הגדולים ביותר, במתחים הגדולים ביותר. אולם בדיוק בשל כך הציבור בחר אותנו בשביל לשבת בבית הזה - כדי שנתנשא מעל הפחדים, כדי שנתגבר על המתחים, כדי שנביא בפניו פתרונות אמיתיים לבעיות שקורעות את החברה הישראלית.

אנשים שאומרים לי שאנחנו גורמים לקרע מסתירים את פניהם מן המציאות. לא באנו ליצור קרע, באנו לאחות את הקרע הקיים, הקרע כבר שם. אנחנו נקרעים זה מזה בבתי-הספר, אנחנו נקרעים זה מזה בלשכת הגיוס, אנחנו נקרעים זה מזה בשוק העבודה. הגיע הזמן להודות שיש פצע פעור בליבה של החברה הישראלית, הגיע הזמן להחלים.

כדי שזה יקרה, עלינו להשיב למדינה את יכולת ההחלטה שלה. הריבון צריך לחזור ולהתנהג כמו ריבון. זה תפקידו של הבית הזה. תפקידנו, וזה החלק הכי יפה בו, הוא לדמיין יחד איך צריכה מדינת ישראל להיראות.

האם זה מוגזם לדמיין מדינה שבה כל ילד חרדי לומד אנגלית וכל ילד חילוני יודע איך נראה דף גמרא? האם זה מוגזם לדמיין מדינה שגבולותיה בטוחים ומוכרים, ויש לה עם שכניה יחסים של שלום ומסחר? האם זה מוגזם לדמיין מדינה שמובילה את העולם במדע ובתרבות, ובטכנולוגיה ובמחקר, שזוכרת שתפקידה לעזור ליתום ולאלמנה ולגר הבא בשעריה? האם זה מוגזם לדמיין מדינה שהמנוע הפנימי שלה הוא לא שנאת הזר והאחר אלא אהבת האדם?

אני מאמין בכל ליבי שלא. אני מאמין בישראל ואני מאמין בישראלים, ואני מאמין ביכולתנו להתעשת ולהתחיל מחדש, וליצור פה חברת מופת שכולנו יכולים להיות גאים בה. וכדי שזה יקרה אנחנו צריכים לשמור מכל משמר על מה שמאחד בינינו, ולזכור בו בזמן שאיחוד כזה לא יכול להתקיים אם כל מרכיביו לא מכירים בעיקרון הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה - בסמכותה של המדינה לפעול על-פי החלטת הרוב. תודה רבה.