יו"ר מפלגת "יש עתיד" הבטיח שהוא לא יישב בממשלה שלא תבטיח עתיד לתהליך המדיני. הוא גם אמר בנאום שלו שכולנו יודעים איך ייראה הפתרון והשאלה היא רק כמה דם יישפך עד שנגיע לשם. תכל'ס, למרות שאישית לא הצבעתי עבורו, אני שמח על ההבטחה שנתן ומסכים עם ההצהרה שלו. כולנו יודעים איך יראה הפתרון בינינו לבין הפלשתינים. ראש השב"כ לשעבר ומספר חמש ברשימה של לפיד אפילו היה שותף לאחרונה לכתיבת תוכנית מדינית נועזת לשלום אזורי כולל.
לא הצבעתי לפיד. אף-על-פי-כן, הסתקרנתי מה תוכל לעשות רשימה של בעלי ניסיון שעוד לא "התלכלכו" בפוליטיקה. בכל זאת תהיתי אם יוכלו לממש משהו מכל ההבטחות שנישאו בכל נאום ועידכון סטטוס בפייסבוק בשם המושג המתעתע ושובה הלב של "פוליטיקה חדשה". לא הצבעתי לפיד, אבל בסדר הכוחות שהתגבש לאחר הבחירות, אני תולה בו תקווה. רבים מקרב הרוב המתון וחפץ החיים בארץ מרגישים ש"יש עתיד" הם כנראה החזקים ביותר והקרובים ביותר לייצג אותי בממשלה שתקום. באופטימיות זהירה אנחנו מקווים שאולי עכשיו יהיה כאן טוב יותר. כאילו שאוכלוסיית האופטימיסטים לא קטנה גם ככה, אני שייך לחלק עוד יותר קטן ומופרע שעוד מאמין שאולי בעתיד יהיה כאן שלום.
שלום? כן, כן.
יאיר לפיד אפילו הבטיח וחזר ואמר שלא ישב בממשלה שלא תחדש את התהליך המדיני. מה זאת אומרת? צריך רק לעיין במצע של המפלגה שהפתיעה וזכתה ב-543,458 קולות. שם כתוב בבירור ש"במהלך המו"מ לא יוקמו התנחלויות חדשות". בהתחשב בכך שהקפאת בנייה ביהודה ושומרון הייתה תנאי פלשתיני לחידוש השיחות, ובכך שהרחבת הבנייה בכל השטחים הייתה תנאי ישראלי לחידוש השיחות, נראה שעם לפיד בממשלה אולי בכל זאת יש עתיד לפתרון שתי המדינות.
אתמול נרשמה צניחה במדד התקווה שהרגשתי לגבי פוליטיקה חדשה שתדאג באמת למעמד הביניים ולעם שלנו בכלל. כשהולכים ומתרבים הדיווחים על התחממות יחסים בין יאיר לפיד לבין
נפתלי בנט, הולכת ודועכת התקווה להפשרת הקיפאון המדיני. כבר ברור שבלי פתרון לסכסוך המדיני, סכומי עתק ימשיכו לזרום לביטחון ולמאחזים מבודדים, על חשבון מעמד הביניים. גם כן ברור שבקואליציה עם
משה פייגלין,
ציפי חוטובלי,
אורית סטרוק ו
דני דנון, כבר לא יהיה עתיד להתחייבות של לפיד להחזיר אותנו לתהליך מדיני רציני.
אז איפה הבעיה? זה לא שהמצביעים של יאיר לפיד לא באמת רוצים שלום - הרי מחקר של מכון דניאל אברהמס בוושינגטון שהתפרסם במהלך מערכת הבחירות חשף שאפילו בקרב מצביעי הימין המובהק קיים רוב לפתרון שתי המדינות על-בסיס קווי 67 עם חילופי שטחים. עובדה שבכנסת ה-19 יהיו רק 43 מושבים של ימין קשה. לכל הפחות יש 77 מנדטים למחנה שמוכן לפשרה עם הפלשתינים. בכל זאת, הימין הקיצוני מצליח לקבוע עובדות בשטח, בזמן שהרוב המתון בעיקר מתאכזב ממהדורות החדשות כשהוא מכונס בכורסה אחרי יום עבודה ארוך.
אולי הסיפור הבא יסביר את התופעה המייאשת. בספטמבר 2010, לפני שהחליטה הממשלה לחזור ולהרחיב את הבנייה בשטחים אחרי, מועצת יש"ע יצאה בקמפיין של מודעות ענק בכל העיתונים ובשטח. הקמפיין נקרא "מילה זו מילה" והזכיר לכל חברי נבחרת הליכוד בכנסת הקודמת את התחייבויתיהם למפעל ההתנחלויות ולהתנגדותם לפתרון של שתי מדינות. היו אז חברי קבינט ששיחק אז עם האפשרות להתנהג כמנהיג אחראי, חזר להיות ליכודניק אמיתי. כל שר בממשלה, מלבד
דן מרידור ואולי עוד אחד או ששכחתי את שמו, העדיף לירוק לנשיא ארה"ב בפרצוף ולהעדיף את האינטרס המפלגתי על-פני האינטרס הלאומי. יש לי בטן מלאה על המדיניות של מועצת יש"ע. למעשה, אני מאמין בלב שלם שהיא מעמידה את חיינו ואת המשך קיומנו בסכנה של ממש ומקריבה את הביטחון שלנו בשם חלומות שזמנם עבר. אף על-פי כן, את שלהם הם השיגו. למעשה, המחאה שלהם הייתה - מבחינתם לפחות - ההתגלמות של הפוליטיקה החדשה שעכשיו מופיעה בנאומים של לפיד.
הגיע הזמן שכל אוכלוסיית האופטימיסטים תזכור שגם לנו נתנו מילה. בלי קשר למי זה יאיר לפיד, לטובה או לרעה, אנחנו צריכים ללמוד ממועצת יש"ע. צריך ללמוד מהם איך להבטיח שהמילה שנותנים לנו למען השלום (או לפחות לחידוש המשא-ומתן) תהיה גם היא שווה משהו.
אז אני מתכוון לעשות את כל מה שאפשר כדי שיאיר לפיד יעמוד מאחורי המילה שלו ובשום מצב הוא לא ייכנס לממשלת נתניהו השלישית בלי פרמטרים ברורים לחידוש התהליך המדיני. בשם הפוליטיקה החדשה, או לפחות בשמם של כל אלה שמשלמים בדמם בעבור הפחדנות של הפוליטיקאים שלנו, בואו נדרוש שהם יעשו גם בחירות קשות עבורנו. יאיר לפיד, תבין - זה או בנט או תהליך מדיני. אי-אפשר את שניהם.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
