בשיח הפוליטי הישראלי רווחים עד למאוד כינויים של גנאי המשמשים לניגוחו של הצד היריב הניצב מימין או משמאל למפה. בעצם הימים האלה מיוחס הכינוי "השבט הלבן" לאשכנזים החופשיים שמתגוררים בצפון תל אביב והחדורים שנאה תהומית לחרדים. בוואריאציה קלה מיוחסים הדברים גם ל"צפונבונים" - כינוי לאותם צעירים וצעירות מפונקים ואמידים, המתגוררים בווילות-פאר, הנוהגים במכוניות יוקרתיות והמבזבזים את כספי הוריהם. בין היתר קנה לו הכינוי הזה אחיזה קבועה אצל הפרקליט הימני, יורם שפטל, בתוכניתו השבועית ב"רדיו ללא הפסקה".
אלא שאין זה כינוי הגנאי היחיד שיוצא מפיו של עו"ד שפטל כנגד יריביו הפוליטיים. כך, למשל, מדביק הפרקליט הממולח ליומון הארץ את השם "אל ארד", שהוא, אומנם, תרגום מילולי מערבית, אבל מיוחס, לאמיתו של דבר, לתנועת שמאל ערבית-קיצונית בצפון הארץ, שהתנגדה במחצית המאה החולפת לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. האסוציאציה בין שני השמות נועדה לשים ללעג ולקלס את מה ששפטל רואה כנטייתו הפרו שמאלית-ערבית של העיתון היומי העברי.
השמאל הפוליטי עצמו זוכה אצל שפטל לכינויים כגון "הסמרטוט האדום", "יפי הנפש" ו"פושעי אוסלו", ובוואריאציה על אותו נושא מתייחסת הטוקבקיסטית הטבריינית, נאוה קורן, לשמאל כאל "סמול", שמצטייר בעיניה הימניות כקטן עליה.
מהומה רבתי כינויי הגנאי מומטרים גם משמאל. מועצת יש"ע, למשל, קרויה בפי מתנגדיה "מועצת פשע" והמתנחלים - "מתנחבלים". פרופסור ישעיהו לייבוביץ, עליו השלום, חולל בשעתו מהומה רבתי כשביטא את סלידתו מהמנטאליות של צה"ל בשטחיה של יש"ע וראה בה התנהגות של "יודונאצים". בוואריאציה על אותו ביטוי כונו האשכנזים בפיהם של בני עדות המזרח "אשכנאצים" בשל יחסם הבוטה אליהם.
בספרו "פנקס שרות" כינה
יצחק רבין, עליו השלום, את יריבו לסיעה,
שמעון פרס, "החתרן הבלתי נלאה" ואת יוסי ביילין כ"פודל של פרס".
בנימין נתניהו כונה בפיו של
יצחק שמיר, מאותה מפלגה, "מלאך חבלה". באהוד ברק דבק הכינוי "אהוד ברח", שהדביק לו
צחי הנגבי על מבצע-צאלים שכשל, ואילו שמו של
יאיר לפיד סורס בפי מתנגדיו ל"יהיר לפיד", בשל שיכרונו מניצחונו בבחירות.
הגדיל לעשות הרב
עובדיה יוסף שראה ביאיר לפיד "מנוול" וב"בית היהודי" "בית של גויים". והגדיל עוד יותר בשעתו
דודו טופז, שבאסיפת-בחירות של המערך כינה את חברי הליכוד "צ'חצ'חים" - ביטוי שעלה למערך בלא מעט קולות לליכוד.
