ביקורת: "הפרדס" בבית לסין - משובח

יוסף בר יוסף, בנו של הסופר הדגול יהושע בר יוסף, מלא ביצירתו את אהבת הארץ, הקשר אליה והחיבור בין החום האנושי לאהבת האדמה, ממנה באנו ואליה נשוב. הסיפור שלו נסב על שני אחים ואחות המתגוררים אי שם בצמוד לפרדס שהורישו הוריהם לבן הבכור, מנשה, שהיה בעבר ראש המועצה בה גרו. נישואיו חסרי האושר לאשתו במשך 40 שנה, שממנה התאלמן, עשוהו זועף, חסר רגש וחסר אמונה בבני אדם, כולל אחיו. אחיו בועז, הוא הכבשה השחורה, מעולם לא התחתן, הולל, לא רציני ומגלם את ההפך מאחיו. רק האחות צביה, דואגת לשניהם גם יחד. היא מנסה לשדך למנשה אשה, כדי להוציאו מעצבונו, אך הוא דוחה אותה בתקיפות.

יום אחד, מגיחה דרך חור בגדר הפרדס היישר לביתם, באישון לילה, אשה יפה ומוזרה, אידה. היא מתקבלת בחשדנות ובספקנות. מסתבר שהאשה (יונה אליאן) היא עולה חדשה מרוסיה, מורה לבלט, שתרה אחרי תלמידים שיצטרפו לקבוצת הבלט שהיא מנסה להקים. היא עושה זאת גם מטעם כלכלי, אך בעיקר מאהבת האמנות. תוך שימוש בחושניותה ונשיותה, היא מתחבבת על מנשה (יצחק חיזקיה), כשהיא אומרת לו כמה שהוא יפה, מה שמתנגש עם היותו קרח ומבוגר. בעוד בתכניית ההצגה הוא נראה צעיר וחמוד עם הפאה לראשו. היא מצליחה לשבור לאט לאט את חוסר האמונה שלו בה, ויוצרת עמו קשר רגשי חזק, עד כדי כך שהוא רוצה לרשום את הפרדס על שמה.
צעד זה מביא למשבר בינו לבין אחיו בועז (אברהם סלקטר, שמפליא בעושר משחקו, ועושה כאן את התפקיד שכמו נכתב עבורו במיוחד). בועז מנסה לקלקל את היחסים בין השניים, עד שהוא מחליט לגדוע את כל עצי הפרדס כנקמה. עד כדי כך בוערת בו השנאה.

יונה אליאן היא המוזה, החלק המיסטי והרגשי בתת המודע של כל אחד, השואפת ליופי, מה שמומחש באהבתה לפרדס שמזכיר לה את התפוזים - הזכרון החזק ביותר שלה מאביה, שכה אהב את התפוזים שהיו מקבלים ברוסיה בחבילה מישראל, ושהאירו את עולמה שם.. והיא עושה את התפקיד, כולל השפה העברית המשובשת שלה כעולה, וברוב עדינותה שמתבטאת בשפת הגוף, במיוחד בתנועות הידיים. יצחק חזקיהו מגלם את הגבר הריאליסטי, שגם אם נשבה בקסמיה, חוזר לבסוף לסורו. הדרמה מתעצמת לקראת סוף המחזה, כששלושת השחקנים, וכן פלורנס בלוך המצוינת כאחות השניים, שגם לה יש חשבון עם הנושא, ממנפים את הדרמה לשיאה. כולם מתוזמרים היטב בידי הבימאי אבישי מילשטיין, שדרמות קלאסיות הן כוס התה שלו, פת לחמו הקבועה.

עיצוב התפאורה החכם והיפה של ניב מנור, והתלבושות היפות הכה מחמיאות לגופה החטוב של אליאן, ומנגד - אלו שתואמו לאופי האיכרי של האחים במושבה, התלבושות הן מלאכת מחשבת של אולה שבצוב. לצלילי המוזיקה שעיצב בועז פלג, מחוללות שלושת הרקדניות/שחקניות (סיון כהן, לירון ויגדור ואור ברכה-נצר) ומלבבות את עין הצופים; קטעים המהווים כעין אתנחתא במערבולת הרגשות המצטברים בנגיעה שלהם בקלאסי, ובסך-הכל, מלאכת אריגת המחזה להצגה היא מושלמת.

את המחזה כתב בר יוסף עם גל העליה הרוסית שהחלה בשנות השבעים, ושהעשירה אותנו באינטלקטואלים ויוצרים רבים. דמותה של אידה היא הסמל לעליה זו, מול הארציות של שלושת האחים ויחסם לפרדס, למשפחה ולבית כאל משהו חומרי בלבד.

בהמלצה שנכתבה על בר יוסף לקבלת פרס ישראל, שאכן קיבלו ב-2003, נכתב שהוא במסורת של צ'כוב אך אינו צ'כוב. ואכן, הוא הרבה יותר רענן ומעניין מצ'כוב, שאצלו קורה כמעט כלום במחזות, והם נמתחים לכדי שלוש שעות. בלי רצח, בלי שוד, ובלי האלמנטים הנחשבים כיום כנחוצים בכל מחזה או סרט - מצליח בר יוסף למהול מיסטיקה במציאות, ריאליזם בחלום (חלומותיה של אידה על הקמת חוג לבלט בארץ של עליה וקשייה), והתמהיל שנוצר - משובח.