אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
אני נרגש מאוד לעמוד כאן הערב. לפני 21 שנים בדיוק, במחצית פברואר 1992, זכיתי לחוות לראשונה את המערכת הפוליטית הישראלית במלוא מורכבותה ועל שלל אתגריה בדרך מרתקת וייחודית. מוניתי אז לחבר בצוות העוזרים הקרוב של ראש הממשלה המנוח
יצחק רבין זכרו לברכה, לקראת מערכת הבחירות שהתקיימה בקיץ באותה שנה. זאת הייתה מערכת בחירות מרתקת וסוחפת, שהובילה אותי לחוויית חיים משמעותית וממושכת.
העבודה במחיצתו של יצחק רבין לימדה אותי שיעור רב-פנים ורב-משמעות, שיעור בלתי אמצעי ומרתק, שיעור על אודות מנהיגות, על אודות עיצוב מדיניות, ומהי באמת מסירות חברתית ציבורית של מנהיג.
הרצח הנורא של יצחק ב-4 בנובמבר 1995 היווה עבורי חוויה מכוננת אף יותר. בהיותי, כמו מיליוני אזרחים נוספים, הלום צער ואבל ומוצף ברגשות תסכול וכעס, החלה להתגבש בקרבי ההחלטה להצטרף באופן פעיל לפוליטיקה הישראלית. להצטרף בכל מאודי למאבק על שמירתה, ובעיקר על שפיותה, של הדמוקרטיה הישראלית.
18 שנים ארכה הדרך עד אשר זכיתי להיבחר בעצמי כנציגו של הציבור, ובמובן זה, גם אם באופן סמלי, להמשיך את דרכם של גדולים ושל נבונים ממני.
אדוני היושב-ראש, חברי סיעתי, סיעת יש עתיד, ואני, באנו עם כוונה כנה וברורה ליישם פוליטיקה חדשה. בהקשר זה אני מבקש להאיר כאן הערב ביטוי נוסף ובעיני חשוב מאין כמוהו של הפוליטיקה החדשה שאותה אנחנו מביאים איתנו. אני מבקש לדבר על פוליטיקה מתוך מודעות, על הנכונות והפתיחות שלנו להיות מודעים באמת, אבל באמת, למה בסופו של דבר מניע אותנו. מודעות לאופן שבו אנחנו מתבוננים במערכות הפוליטיות והמדיניות שיצרנו, מודעות לאופן שבו אנחנו מנתחים את המערכות הללו ומודעות לאופן שבו אנחנו מתנהלים בתוכן כבני-אדם.
חברות וחברי הכנסת, ההוגים המדיניים הגדולים של העת המודרנית: הובס, לוק, רוסו, בנת'ם, מיל ואחרים לא יצאו בהגותם מתוך השאלה מהי מדינה או מהי מסגרת פוליטית ואיך צריך לנהל אותה; הם יצאו משאלה אחרת. הם יצאו משאלה בסיסית ומרכזית יותר, הם יצאו מהשאלה מהו טבע האדם, מהו לאמיתו של דבר הטבע האנושי. האם האדם טוב מנעוריו? האם האדם הוא רע מנעוריו? האם האדם הוא פרא? האם הוא יצור אצילי? האם הוא גם וגם, מין פרא אציל? מהו טבעו ומזגו של האדם באשר הוא אדם?
המבנים הפוליטיים והמסגרות המדיניות השונות הם רק נגזרות של השאלות הללו. הם רק מודלים שנועדו לאפשר לאנשים לחיות יחד בהינתן הבנה עמוקה של הטבע האנושי. טבע האדם ונפשו הם-הם המרכיבים הבסיסיים והמרכזיים המניעים כל מערכת חברתית פוליטית ומדינית.
אבל האם אנחנו כאן ועכשיו, היום, מבחינים בזה בכלל? עד כמה אנחנו מודעים לכך? עד כמה אנחנו כאן בחקיקה בבית הזה, עד כמה הממשלה בתהליכי עיצוב המדיניות שלה, עד כמה כולנו בניהול ענייניה הפנימיים והבינלאומיים של המדינה, עד כמה אנחנו באמת מודעים למרכיבים הרגשיים, התפישתיים וההתנהגותיים שלנו ושל האזרחים ששלחו אותנו לכאן? עד כמה אנחנו לוקחים כל זאת בחשבון?
אומר זאת בפשטות, אנחנו כמעט לא עוסקים בזה. לעיתים נדמה שהפוליטיקה מתרכזת במנגנונים, בפרוצדורות, באינטרסים ולא באנשים, שהם-הם העיקר.
אדוני היושב-ראש, הייתי בצוותי המשא-ומתן עם הסורים תחת שתי ממשלות והשתתפתי בדיונים מערכתיים ודיפלומטיים רבים. ברובם ככולם הדברים נלקחו מאוד ברצינות, אומנם; ברצינות, אבל מתוך התפישה הנפוצה בקרב המערכות הללו, תפישה שמניחה רציונליות, שמניחה אינטרסים מוגדרים. תפישה שנשענת על מודלים קלאסיים של תרשימי זרימה לכל מיני תרחישים, של עצי החלטה, כאילו החיים מורכבים רק מלוחות שחמט, מאסטרטגיות ומטקטיקות מוגדרות ומובנות.
אבל זה ממש לא כך, כי ראיתי מקבלי החלטות שמונעים מאגו צרוף, מזעם כבוש, מעיוותי תפישה, ממשאלות לב המנותקות לעיתים מהמציאות, מבלי שהם בכלל מודעים לכך ומבלי שהגורמים המקצועיים בסביבתם מודעים לכך. הייתי שם והרגשתי שזאת תפישה חלקית וחסרה. משהו בסיסי לא הסתדר לי בכל העניין. חוויתי מין דיסוננס, מעין צרימה מתמשכת ומטרידה. הרגשתי כאילו כל המערכת מחפשת את המטבע מתחת הפנס ולא במקום האמיתי שבו צריך לחפש אותו.
בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי, למשל, סכסוך ארוך ומתמשך, סכסוך שכרוך בסבל, באובדן, בהקרבה, בגבורה, מושקעים בו, בסכסוך, המון משאבים. מושקעים בו משאבים צבאיים, משאבים כלכליים, משאבים דיפלומטיים. אבל המשאב המושקע ביותר בהתמודדות עם הסכסוך הוא המשאב הפסיכולוגי דווקא. אז איך ייתכן שכאשר מנסים סוף-סוף ליישב את הסכסוך, למשל בוועדות הנורמליזציה באותם משאים-ומתנים שבהם אני השתתפתי - ועדות שדנות בכינון יחסי שכנות נורמליים בחיים היום-יום - איך ייתכן שדיברו שם בעיקר על מעבר של סחורות בגבולות או על נציגויות דיפלומטיות, אבל אפילו ברמז לא דיברו על העיקר. לא דיברו על תודעת הסכסוך, לא דיברו על עיצוב מחדש של אתוס הסכסוך, לא דיברו על שינוי הנרטיב, לא עסקו בדרכים להפחתת תחושת הפחד משני הצדדים, לא עסקו בהגברת תחושת התקווה, לא עסקו במיגור תחושת הייאוש. איך זה ייתכן? איך ייתכן שעם חברי הגופים המקצועיים שמסייעים למנהיגים לעצב את מדיניותם נמנים טובי המומחים: אנשי צבא, אנשי מודיעין, מומחים לגבולות, דיפלומטיים, משפטנים, באמת טובי המומחים, למעט מומחים מהתחום הרלוונטי ביותר: מומחים מתחום מדעי ההתנהגות ונפש האדם, מומחים לאנשים.
בואו נתבונן לרגע ממה מורכבים, למשל, היחסים הבינלאומיים. תחום היחסים הבינלאומיים מושתת על מונחי יסוד כגון עוצמה, שליטה, הרתעה. אנחנו בטעות התרגלנו לחשוב שאלו הם מונחים דיפלומטיים וצבאיים, אבל בואו נשים לב, בואו נהיה מודעים לרגע. עוצמה, שליטה, הרתעה, הרי אלו הם בראש ובראשונה מונחים מנטליים.
הרי אם אדם איננו חווה את העוצמה שלו הוא איננו עוצמתי; אם אדם לא חווה בנפשו שליטה מצד גורם אחר הוא איננו נשלט. נפש האדם היא-היא העניין המרכזי כאן, וכל עוד הדיון הפוליטי, הדיון המדיני, הדיון הביטחוני איננו לוקח בחשבון את נפש האדם, על המורכבות, על עומקה ועל מורכבותה, הוא איננו יכול להיחשב בעיני הדיון האמיתי והנכון והוא בוודאי איננו יכול להיחשב דיון ממצה.
אם כן, אדוני היושב-הראש, פוליטיקה חדשה היא גם היכולת, הנכונות, הכוונה, האומץ, הפתיחות, להיות יותר מודע ולהבין מה מניע אותנו באמת. ומתוך המודעות הזו עלינו לחתור לניהול פרגמטי ומרכזי של יחסי החוץ שלנו, עם בעלי ברית מחד-גיסא ועם יריבים מאידך-גיסא. מתוך תפישה זו עלינו לחתור לניהולה של תרבות פוליטית ושלטונית רציונלית ככל הניתן, ומשתפת. עלינו לחתור להתנהלות פוליטית עניינית, ערכית, נעדרת התלהמות, המכבדת את עצמנו ומכבדת את זולתנו. רק כך נוכל לגלות אמפתיה לגבי האחר מבלי לחוש כי בכך אנחנו מוותרים על עמוד השדרה הערכי והמוסרי שלנו, ורק מתוך מודעות נוכל לייצר אופטימיות ותקווה מבלי להיאחז במגננות שווא כמו ציניות וסרקזם. גם זו פוליטיקה חדשה. במשך למעלה מעשר שנים הייתה לי הזכות לדון בתובנות הללו ולנתח אותן עם סטודנטים שלי במרכז הבין-תחומי בהרצליה, ועכשיו יש לי את הזכות ואת החובה להביא את העניין לכאן, ליישם את התיאוריה ולפעול על-מנת שמרכיב חשוב זה יילקח בחשבון בעבודתנו הפרלמנטרית היומיומית.
אדוני יושב-הראש, חברי הכנסת, בגיל עשר הצטרפתי לתנועת הצופים. ברבות השנים הייתי חניך ומדריך ורשג"ד, ומרכז שבט, ואף יצאתי לשליחויות מטעם התנועה לקהילות יהודיות באירופה ובארצות-הברית. את חוויות החיים המשמעותיות והמכוננות ביותר חוויתי בתנועת הנוער. אני מודה, בבית-ספר דווקא לא הייתי תלמיד מצטיין, אבל ללא ספק, את שיעור האזרחות המתמשך, החווייתי והעוצמתי ביותר, שעיצב חלק גדול מזהותי האזרחית והקהילתית, למדתי בתנועת הנוער. את השבועה האזרחית הראשונה שלי נשבעתי בכיתה ח', בטקס ההבטחה הצופית, בליל ירח מלא על פסגת הארבל, מעל לכינרת, לאחר טיפוס מייגע של שעות רבות. בלב הולם ובהתרגשות אדירה הישרתי מבט למדריכים שלי והצהרתי בגאווה: הנני מבטיח הבטחה שלמה לעשות ככל שביכולתי למען עמי, ארצי ומולדתי, לעזור לזולת בכל עת. בכיתה ח'. וכמובן, האהבות הראשונות בטיולי התנועה, הלחישה הרומנטית מסביב למדורה במדבר יהודה: "זה היה עם בוא הסתיו, הוא אותה כל כך אהב". חיים שלמים, עולם ומלואו, תנועות הנוער. חברי בבני עקיבא שרו בדבקות: "עלה נעלה" ובנוער העובד שרו על החולצה הכחולה שעולה על כל העדיים, ואילו אנחנו, בגרון ניחר שאגנו: "לכבודכם אנו שרים היום. לחיי הרוח הנושבת באנו ונאמר שלום". כן, אדוני היושב-ראש, אז, לומר "שלום" זה עוד היה פוליטיקלי קורקט.
אנחנו מדברים המון על מערכת החינוך, ובצדק. הרי מה חשוב יותר לעתידה של אומה מאשר חינוך הדורות הבאים שלה? בפעילותי הפרלמנטרית אשאף לקדם את תנועות הנוער ואת החינוך הבלתי-פורמלי, את מערכות החינוך החווייתיות, המעצבות את נפשו ואת ערכיו של הנוער הישראלי, לא פחות ואולי אף יותר ממערכת החינוך הפורמלית. אשאף להעצים את תנועות הנוער, אשר מזמינות את הדור הצעיר לקחת חלק פעיל ולתרום באהבה ובמסירות לחיי העם והמדינה, ואחזק את הזיקה ואת הקשר בין הנוער הישראלי לנוער היהודי בתפוצות, מתוך תפישה של שותפות גורל אמיתית.
אדוני היושב-ראש, אני בן למשפחת ההתיישבות העובדת מעמק יזרעאל. משפחתי פרוסה על פני העמק והגליל התחתון: עפולה, מרחביה, מזרע, כפר-תבור, שדמות דבורה. אני מצר מאוד על השינוי שחל לרעה ביחס להתיישבות ולחקלאות בשנים האחרונות, ומאוד כואב לי שאין די נציגות להתיישבות העובדת בכנסת הנוכחית. בפעילותנו בכנסת, מפלגתי יש עתיד ואני נהווה לאנשי ההתיישבות אוזן קשבת של ממש. ובסיכומו של דבר, אדוני יושב-הראש, כולנו מחפשים שורש כעץ שתול על מים, ובכולנו בוערת אש כסנה מול השמים ואם רק נשכיל לחבור יחד ולהתייצב יחד תחת אותו נטל ותחת אותו דגל, בפני אותן זכויות, בפני אותן חובות ובפני אותו החוק, אז נוכל כולנו יחד לראות שקוף, לראות רחוק. תודה רבה.
