רשלנות רפואית או חיפזון בהגשת תביעה?

משרד עורכי הדין אלמוג-שפירא העוסקים בתחום הרשלנות הרפואית: "לא כל נזק מקורו בהתרשלות מצד הצוות הרפואי. כמשרד המייצג נפגעי רשלנות רפואית, אנו סבורים כי טרם הגשת תביעה משפטית אשר עשויה להשפיע באופן מהותי גורמים רבים, חשוב לבחון את התיק בצורה מעמיקה ומקצועית ורק במקרים אשר ברור שהייתה חריגה של הגורמים הרפואיים מסטנדרט רפואי סביר, נכון לפנות לערכאה שיפוטית".

לא כל נזק מקורו ברשלנות רפואית

פעמים רבות אנו הולכים לרופא בתלונות שונות ומגוונות, ומקווים שהרופא ימצא מזור לתלונותינו וימצא עבורנו את הפתרון למקור הבעיה. אנו סומכים על רופאינו ונותנים בהם את אמוננו המלא, אך יחד עם זאת, כאשר קורה חס וחלילה משהו, אנו ישר מחפשים איפה לשים אצבע מאשימה ופונים להיוועצות עם עורכי דין רשלנות רפואית, כאשר לא תמיד כך הם הדברים. ברוב המקרים בהם נגרם למטופלים נזק, הסברה הראשונית היא כי מי שנוטל באחריות על הבעיה ממנה אנו סובלים הוא הרופא, שלא אבחן אותה בזמן או שלא נתן טיפול אופטימלי. חשוב שכבר עתה יובהר - לא כל נזק מקורו ברשלנות רפואית.

מקרה שהיה כך היה: ט', בחורה צעירה ילידת 1986, אשר הייתה בת 17 בלבד כאשר החלה לחוש עקצוצים בגפיים, עייפות, סחרחורות, קושי להתכופף וקשיים בהליכה. ט' התלוננה על כך בפני רופאת המשפחה שלה, וזו הפנתה אותה לבדיקות דם, לבדיקת אורתופד ולבדיקת נוירולוג. ט' ביצעה את בדיקות הדם אשר הצביעו על חוסר בוויטמין b12 וקיבלה טיפול תרופתי לכך, אך משום מה לא פנתה לבדיקת נוירולוג, חרף המלצתה של רופאת המשפחה. מספר חודשים לאחר מכן, התלוננה ט' שוב בפני רופאת המשפחה על עייפות, נזלת כרונית וכאבי גב. רופאת המשפחה נתנה לט' הפניה לרופא אא"ג ולרופא אורטופד, אליו ט' פנתה רק בחלוף שלושה חודשים.

בבדיקתה של ט' אצל האורטופד, לא נמצאו ממצאים מיוחדים, אך בשל תלונותיה על תחושת נימול באצבעות, הפנה אותה האורטופד לבדיקת נוירולוג. גם הפעם לא הלכה ט' לנוירולוג מייד עם המלצת הרופא, ועשתה זאת רק בחלוף חודשיים, וכתשעה חודשים לאחר שהופנתה לראשונה על-ידי רופאת המשפחה שלה.

בבדיקת ט' על-ידי הרופאה הנוירולוגית לא נמצאו ממצאים מיוחדים, ולכן נתנה הנוירולוגית ל-ט' הפניה לבדיקת EMG, אשר ממצאיו יצאו תקינים. לאור תלונות נוספות של ט' הופנתה על-ידי רופאת המשפחה לאורטופד ולנוירולוג, וגם הפעם יצאו כל בדיקותיה תקינות. לאור התלונות הרבות וממצאי הבדיקות אשר בוצעו לה והעידו כי אין כל בעיה רפואית, התעורר החשד כי מדובר בבעיה סומטית ולכן ט' הופנתה לפסיכיאטר.

ט' נבדקה על-ידי פסיכיאטר אך גם בבדיקתה זו לא נמצאה כל עדות לבעיה פסיכיאטרית, ולכן ט' הופנתה שוב לבדיקת נוירולוג, אך גם הפעם בחרה ט' לא לגשת לבדיקה שהומלצה לה.

במשך שלוש השנים לאחר מכן ט' כמעט לא הגיעה לקופת החולים, והיה רושם כי התסמינים חלפו.

בחלוף שלוש שנים חזרה ט' לקופה כשהיא מתלוננת על הפרעות בראייה וקפיצה של העפעפיים, ולכן הופנתה לנוירולוג. ט' פנתה לנוירולוג ולאחר בדיקה הפנה אותה לבדיקת MRI, אשר ממצאיה הצביעו על טרשת נפוצה. לאור האבחנה הוחל טיפול תרופתי למחלה, אך חרף טיפול זה חלה החמרה קשה במחלתה של ט' ולאחר מספר התקפים היא נותרה משותקת עם הפרעות בקואורדינציה, פגיעה בראייה ואי שליטה על סוגרים.

ט' הגישה תביעת רשלנות רפואית כנגד קופת החולים והרופאים מטעמה במסגרתה טענה לרשלנות הרופאים בקופה אשר התעלמו מתלונותיה, לא הפנו אותה לבדיקות הנדרשות ולא אבחנו את מחלתה בזמן, דבר שגרם להחמרה במצבה ולנזקים הקשים מהם היא סובלת היום. במילים אחרות, טענה כי המקרה שלה עולה כדי רשלנות רפואית באבחון מחלתה.

לטענת ט', לו היו רופאי הקופה מפנים אותה לבדיקת MRI כבר עם תלונותיה הראשונות על נימול ועייפות כרונית בשנים 2003-2004, היו מגלים את הטרשת בשלביה המוקדמים ואז היה ניתן למנוע את ההתדרדרות הקשה במצבה ובכך להקטין את נזקיה.
כן טענה ט' במסגרת תביעתה כי חרף בקשותיה החוזרות ונשנות לא הועבר לה מלוא החומר הרפואי על-ידי קופת החולים, דבר שגרם לה לנזק ראייתי מהותי ולפיכך יש להעביר את נטל השכנוע לעניין הרשלנות אל הנתבעים.

מנגד, טענו הנתבעים כי נזקיה של ט' נגרמו כתוצאה ממחלתה וללא כל קשר לטיפולם בה, שכן הטיפול בט' היה ללא דופי. הנתבעים הפנו את ט' לכל המומחים ולכל הבדיקות הנדרשות בהתאם לתלונותיה והיא זו שבחרה לא לקבל המלצתם ולא ללכת מיידית לכל הרופאים אליהם הופנתה ולכן אין לה אלא להלין על עצמה. גם בבדיקות שכן הלכה ט', כך לטענת הנתבעים, לא נמצאו כל ממצאים מיוחדים והבדיקות היו תקינות, ומעבר לכך, ט' כמעט ולא התלוננה במשך שלוש שנים על כל תסמין או תופעה ולכן לא היה כל סיבה לחשוד שמדובר במחלת הטרשת הנפוצה.

בית המשפט: לא הייתה התרשלות בטיפול

לאחר שמיעת העדים ובחינת מלוא הראיות, דחה בית המשפט את תביעתה וטענותיה לרשלנות רפואית בתיק של ט' וקבע כי לא הייתה התרשלות בטיפול הנתבעים בתובעת. בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים בה קבע המומחה כי כדי לאבחן טרשת נפוצה יש צורך בלפחות שני התקפים קליניים נפרדים זה מזה בזמן ובמרחב, כאשר הזמן הממוצע בין התקף ראשון לשני במחלה זו הינו כשש שנים. במקרה של ט', כך קבע השופט לאור חוות הדעת, היה ההתקף הראשון ככל הנראה במהלך שנת 2003, עם תלונותיה הראשונות על תחושת נימול, סחרחורות ועייפות. תופעות התקף זה חלפו בהדרגה כעבור מספר חודשים ללא כל טיפול ספציפי. לאחר מכן לא התלוננה ט' כמעט על דבר במשך כשלוש שנים, ואז היה ככל הנראה התקף שני עם תלונותיה על הפרעות בראייה ו"קפיצה" של העפעפיים. המסקנה המתבקשת מכך, לדברי בית המשפט, הינה כי לא היה כל איחור באבחון, שכן גם אם היה התקף של הטרשת בשנת 2003, הרי שלאור הקביעה הרפואית שיש צורך בלפחות שני התקפים, היה ההתקף השני רק כשלוש שנים לאחר מכן.

באשר להתנהלות הרופאים, קבע בית המשפט כי התנהלות הרופאים הייתה ללא כל דופי ומקצועית ביותר, שכן הרופאים התייחסו לכל תלונותיה של התובעת והפנו אותה לבדיקות חוזרות ונשנות, בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. לעניין זה הוסיף השופט וקבע כי הימנעות התובעת מלפנות לנוירולוג באופן מיידי בכל הפעמים שהופנתה על-ידי רופאי הקופה, תרמה באופן משמעותי לאי גילוי המחלה ומהווה בכך, "אשם תורם" של התובעת עצמה.

באשר לתיעוד הרפואי ולהעברת נטל השכנוע לנתבעים קבע בית המשפט כי לא הוכח בפניו על-ידי התובעת כי אכן היו ביקורים נוספים אצל הרופאים אותם לא מסרו הנתבעים לתובעת, ולכן קבע כי אין כל מקום להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעים והוא מוטל על כתפי התובעת.

בית המשפט סיכם את פסק דינו וקבע כי טענות תביעת רשלנות רפואית של התובעת מהווה "חוכמה שלאחר מעשה", שכן מדובר במחלה חמקמקה וקשה לאבחון, אשר לא היה כל דרך לגלותה לפני כן.

הנה אנו רואים כי חרף מצבה הקשה והעצוב של ט', לא קיבל בית המשפט את טענתה לרשלנות רפואית, זאת נוכח מכלול הנתונים אשר עמדו בפניו, לרבות התיעוד הרפואי והן לרבות התנהלותה של ט' אשר היא בעצמה לא פנתה לכל הרופאים אשר הומלץ לה. יחד אם זאת, אם אנו סבורים כי נזקים שנגרמו לנו התרחשו כתוצאה מרשלנות של גורם רפואי זה או אחר, אל לנו לקחת את המקרה של ט' ולחשוש מהגשת תביעה, אלא עלינו לפנות לעורך-דין רשלנות-רפואית מקצועי ומיומן ובקיא בתחום אשר יבחן את מלוא הנתונים בתיק ויוכל להגיד לנו את עמדתו לעניין הסיכונים והסיכויים שבהגשת תביעה.

לעיון בפסק הדין המלא: ת.א. 11140-01-09