על ספרים ואנשים לקריית שמונה

בהפגנות הגדולות למען "צדק חברתי" באו דרך קבע קבוצות ויחידים מיישובי הפריפריה הרחוקים, מאופקים בדרום ועד קריית שמונה בצפון. בכך הפכו את האירועים הללו לאירועים עממיים מן הגדולים ביותר בארץ. תושבי היישובים, המרוחקים מן המרכז ומן הלב, באו להזדהות עם המרכזי העירוני שהוא ליבת מעמד הביניים. המרכז לא גמל להם, לבוא אליהם ולפעול ביחד בפריפריה לשיפור המצב. אבל כרגיל ישנם חריגים, וגם אם הם לא מצביעים על הכלל, חשיבותם רבה, לפחות בדוגמה שהם משמשים.

מה שקרוי "מהפכת התודעה" רק התחילה. רק השחר הפציע עליה. בפועל לא הייתה עדיין שום מהפכה. אבל התודעה שהעם לא עומד חסר אונים מול הממסד, זאת גברה. הצעד הראשון והמשמעותי ביותר נעשה כאשר הדור הצעיר החליט להשתלב בפוליטיקה ובעיקר במוסד שמייצג את הריבון- הכנסת. רק משם ניתן לחולל שינויים. אבל במקביל אלה חייבים לנבוט מן השטח, ממה שנקרא grass roots, מעשים מתמשכים. מעשים בשטח מצד אחד והפעילות הפרלמנטארית מצד שני, הם שיביאו את המהפך החברתי המיוחל.

אותם מנהיגי ההפגנות אשר לא השתלבו בפוליטיקה, בנימוק, המופרך לדעתי, שזאת צריכה להיות תנועה על פוליטית, היו צריכים, למצער לצאת לפריפריה ולפעול במקום, הן כדי לסייע לכוחות מקומיים לשנות את המציאות, והן לשמש שדולה בשטח לשינוי סדרי העדיפויות. ובכך לשים כץ לתופעה האנומאלית אשר לפיה אלה שסובלים כלכלית וחברתית מן השלטון נותנים בו אמון מחדש בבחירות. יש לכך סיבות ולא כאן המקום לעסוק בהן אלא לציינם. כאן בשטח לא דרושים הפגנות הזדהות אלא מעשים.
אותם מחוללי המחאה אשר לא חיפשו את דרכם בזירה הפוליטית, כנראה העדיפו לנוח על "זרי דפני" על מה שהתחילו העבר, התחילו ולא סיימו. אחרים עושים זאת.

בשבוע הספר העברי בשנת 2011 נסגרה הספרייה הציבורית בקריית שמונה. ספרייה ציבורית היא מוסד חשוב בכול מקום ובעיקר בעיר כמו "קריית שמונה" אשר משמש מקום של מפגשים, החלפת דעות בחלק ארץ שמרוחק ממרכזי התרבות. אבל בביורוקרטיה והאטימות הממסדית שלנו, מצאו עילה לסגירה, ואין זה משנה מה זאת הייתה, כספית ואחרת. קבוצת סופרים ואישים שונים , אכפתניקים שארגן נפתלי רז, עיתונאי ואיש טלוויזיה בעבר, מורה דרך בהווה ,החליטו לעשות מעשה. נפתלי ארגן "שיירות הצלה" - רכבים אשר הוצבו במכרזי כמה ערים ובראשם בתל אביב. בכיכר רבין חנה רכב טרנספורטר וכל סופר התבקש להביא מיצירותיו. היו גם אנשים שונים אשר תרמו כסף, לקניית מחשבים וציוד אחר להעשרת הספרייה. נפתלי שהוא מראשי מס"ד ( מחנה סוציאל דמוקרטי) התנה את התרומה האישית בהקצאה ממשלתית שתביא לפתיחתה מחדש של הספרייה. נתרמו 3000 ספרים ,8 מחשבים ועוד ציוד. הספרייה נפתחה מחדש לשמחתם של התושבים.

ביום ד' שעבר, ב-6.3.2013 ארגן נפתלי נציגות שיצאה לקריית שמונה כדי לחגוג את פתיחתה מחדש של הספרייה, תוך ציון התורמים באיזה שלט קטן בספרייה. צוות הספרייה כפי שמסר נפתלי "קיבל אותנו בחום, והראה בגאווה את מדפי הספרים החתומים בידיכם הסופרים (חלק מ-3,000 הספרים שתרמנו), ואת 8 המחשבים שתרמנו, שנמצאים בידי ילדים מהישוב. במפגש השתתפו קבוצת תושבים - כולל רב, סטודנטים ממכללת תל-חי שממשיכים לדרוש צדק חברתי ופתחו בית קפה קואופרטיבי "חברותא" (נהנינו מביקור בו אח"כ!), נושאת תיק החינוך בעירייה ד"ר יפעת שאשא-ביטון וקיבוצניקים מהאזור. נציג היוצרים,יהודה אטלס , הקסים את המשתתפים בדברי ספרות, ואלי ספרן, מרכז מס"ד בצפון, הנחה דיון בנועם. אח"כ קבענו את שלט ההוקרה.

לדעתי נקבע עוד תקדים לגבי אותו מוסד תרבותי חשוב ב"קריית. שמונה". הסופר יהודה אטלס התנדב לחזור בקביעות אחת לחודש לספרייה, לסדנאות ספרות. ואילו פעילי מס"ד, התנדבו להסדיר לו טיסה הלוך ושוב , או לנהוג אותו מת"א לקריית שמונה (ב"החלפות"). האחראית לתיק החינוך בעירייה הציעה לשתף, באותם ימים, סדנאות בבתי-הספר בעיר - ובספרייה.

אולם לא אדם כנפתלי יסתפק בחרוז כזה במחרוזת העשייה המבורכת שלו, יותר כאדם מאשר ארגון. "דיון בבעיות קריית שמונה הובילנו לדיון גם בבעיות המדינה, ובמיוחד במצב הביטחוני-מדיני הבעייתי", אמר לי רז, "סיפרנו על כוונת שותפי מס"ד לקדם את הנשיא אובמה בברכת "ברוך הבא" למען קידום חוזמת השלום. כמי שסבור שאובמה הוא ידיד אמת של ישראל אני מצטרף ל" ברוך הבא".הנשיא אובמה (שאמנם יצטלם ליד מערכת "כיפת ברזל") - יודע שחינוך חשוב לא פחות מאשר טילי יירוט.

אולם,כאמור, העניין הוא בכך שגם במסגרת הביורוקרטית האטומה שעשיית צדק חברתי רחוקה ממנה, עדיין האזרח, ואתו קבוצת אזרחים, יכולים לעשות משהו. אם צובטים חזק בישבן של הממסד, הוא מתעורר ועושה משהו שגם אותו זה מזכה בצביטה על הלחי( כפי שעשו זקננו לילד שהתנהג יפה). זה סיפור קטן, דבר קטן. אבל בעולמנו -המציאות מורכבת מדברים קטנים כאלה. לכן גם הסיסמה של מס"ד נראית לי כול כך טובה : "אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום." כן – אנו יכולים, אדוני הנשיא".