האם התקווה היא לחם חוקו של התיאטרון?

תלמידי שנה ג' של בית-צבי הזמינו את הקהל הרחב להצגה בשם "לך לך מארצך" שהעלו לקראת סיומם של לימודיהם.

ביים את ההצגה מחזאי ובמאי גור קורן (שבעצמו -בוגר בית צבי). הוא גם כתב את המחזה המבוסס על יצירתה של המחזאית הסרבית בילנה סרביוביץ' "הטרליוגיה הבלגרדית". כמו המקור המחזה של גור קורן מורכב ממספר אפיזודות לכאורה לא קשורות אחת לשנייה, המתרחשות בו-זמנית בכמה מדינות ערב ראש השנה האזרחית. כמובן, אם אצל סרביוביץ' הגיבורים הם סרבים, במחזהו של גור הם ישראלים שירדו מהארץ מסיבות אלו או אחרות ומנסים לבנות את חייהם רחוק מהבית - ברוסיה, באוסטרליה, בארה"ב ובגרמניה. להבדיל לטרילוגיה של בילנה במחזהו של גור קיימת גם היעד הרביעי - ברלין (האפיזודה החזקה ביותר יש לציין).

בדרך להצגה עלו במוחי חששות שצעירי בית-צבי יציפו אותי בסצנות חובבניות שהכינו במהלך לימודים אך התבדיתי והופתעתי בהצגה מקצועית עשויה היטב שעוררה אצלי מחשבות רבות.

הצוות יצר הצגה שרירית וקפיצית, מלאת הומור, עם מבחר נדיב של מציאות של השחקנים והבמאי, חרוזות בתשוקות וטרגדיות. החומר בשביל מסיימי הלימודים נבחר בצורה מושלמת. הרי המשימה העיקרית של ההצגה כזאת - לחשוף כושר המשחק של ה"הבשר הטרי" - ומחזהו של גור מספק הזדמנות מעולה לצורך זה.

כיאה לבוגרי המכללה השחקנים הצעירים שיחקו בלהט מרבי, גילמו את הדמויות בהשקעה מעוררת כבוד, תוך ביצוע כמה תפקידים בהצגה אחת. לא יודע - האם נעשה זאת במתכוון או יצא באקראי - אך השחקנים קיבלו תפקידים שהם הפוכים אחד לשני. חנון מהפרק הראשון מגלם את הבריון החמוש מהמערכה השלישית (ישראל גולדראט), מצ'ו וחרמן מהסיפור המוסקבאי הופך לבעל מתנשא, ממורמר ומושחת בסיפור הברלינאי (עידן סמדג'ה), נימפומנית יפיפייה מהסיפור השני באפיזודה הבאה מופיעה בתפקיד בחורה מדוכאת וחסרת ביטחון עצמי (לורין מוסרי), צעירה חסרת מעצרים ומלאת תשוקה ממוסקבה הופכת לבחורה שצמאה לאהבה אמיתית בארצות הברית (נטלי סמי פדני) וכו'. נקטר גפן המקסימה מתנדבת להיות הדיילת האולטימטיבית שלנו בטיסות בין המדינות - ובנוסף באפיזודה השנייה "מדובבת" את התינוק הבוכה בעוצמה בלתי רגילה.

חייבים לציין את התפאורה החסכונית והגדושה בו-זמנית של סלבה מלצב - שגם מכניסה לעולמם של המהגרים הגרים "על מזוודות" וגם מאפשרת במהירות מרבית להעביר אותנו ממדינה למדינה, מעיר לעיר. המציאה המוצלחת לדעתי - הוא כתם האור הגדול בצורת מפת ישראל שמופיע על הקיר ברגעי השיא . אותה המפה - אך בצורה ריאליסטית - מונחת על הרצפה וזוחלת על הקיר השני - ומשתתפת באופן פעיל בדיאלוגים של הדמויות.

לא בכדי כתבתי כי האפיזודות לא קשורות אחת לשנייה לכאורה - כבתכלית יש הקשרים פנימיים עמוקים בין הגיבורים והנסיבות - שמפעם לפעם מתפרצים החוצה בכמה פריטים ורמזים (הפן המוצלח ביותר בהצגה לשיטתי).

אך די עם המחמאות, יש בהפקה רבדים שלא בדיוק מצאו חן בעיניי. אני מת לדבר על המחזה. עם כל הכבוד לדיפלומות ועבודת הגמר - לא הלכתי לבחור שחקנים צעירים לתיאטרון שלי שלא קיים. גור קורן הזמין אותי להצגה תוך הבטחה של חוויה עמוקה ומהנה - ואני מתכוון לשפוט ללא פשרות וסייגים, בלי הנחות לגיל או חוסר ניסיון של הלהקה.

לי אישית תמיד חשוב עם מה אני יוצא מההצגה, מה לוקח איתי בתוך ליבי. אני משוכנע כי כל הגימיקים התיאטרליים מהלכים ומאמצים משמשים למטרה אחת בלבד: להעביר לקהל מסר זה או אחר. גם אם המסר הוא: באיזה עולם מצחיק ומשעשע אנחנו חיים...

כל הגיבורים של ההצגה "לך לך מארצך" - לוזרים קטנים, אף אחד מהם לא באמת הצליח בחיים. גם אם הוא הסתדר פחות או יותר בארץ זרה - חייו אישיים מכוערים ומתאפיינים בהתנהגות שפלה. אנחנו נעים מאפיזודה לאפיזודה - וכל פעם נתקלים באחד הדברים השפלים: או בגידה בלתי מוסרית, או רדיפת בצע כסף תוך הזנחה של עקרונות, או אומללות... ההצגה משדרת שפלות, שחיתות, שקר, אלימות... אם יש נוצצים של אהבה - אז היא מתרחשת בשירותי גברים מלוכלכים ומייד עוברת השפלה ועלבון.

לכאורה המסר הוא חד וברור: אלה גורלם של כל מי שעוזב את הארץ, יורד למדינות של גויים. לכאורה. כי הצגת הסטודנטים הזאת הרי לא קיימת בחלל ריק, היא - חלק אורגני של הפסיפס הענק הנקרא "התיאטרון הישראלי". אני מגלגל בזיכרוני את כל ההצגות שראיתי בשנה האחרונה ב"הקאמרי", ב"בית-ליסין", ב"הבימה"... גם בתיאטראות ה"מבוגרים" האלה אותם הנושאים עם אותם המסרים ומסקנות: טרגדיות אישיות, סמים, בגידות, ריקנות, שפלות... למרות שהפעם הגיבורים לא עזבו את המדינה, נשארו נאמנים לה... לא, לו גיבורי ההצגה "לך לך מארצך" היו נשארים בארץ - גורלם לא היה פחות מר, לא ציפו להם חיים יותר טובים - אם לשפוט לפי ההצגות.

וכאן אני נוגע באחת הסוגיות החשובות והמורכבות ביותר מבחינתי: מה זה הראייה הזאת של החיים ע"י המחזאים הישראלים? אין במדינה דבר משמח, שלו, מספק, אין שום נחת כלל וכלל?

זה בהגדרה גזרה רעה להיות ישראלי? לא טוב להיות בן אדם בכלל?

המסר שמשדר בעקביות התיאטרון הישראלי, המסר שמחדיר למוחנו וליבנו (ולא משנה איפה ביקרתם: בתיאטרון לאומי או תיאטרון עירוני, בתיאטרון סטודנטיאלי או בתיאטרון עתיר עיטורים) - זר לי לגמרי, לא מקובל עלי. מה, שואל אני את עצמי, אין אהבה אחת במדינה שהגיעה לסוף טוב - גם אם עברה דרך ארוכה של טרטורים וכישלונות? אין זוגיות אחת, שהצליחה?

או אולי זה טיבעו של התיאטרון כז'אנר? ההצגה לא קיימת ללא בוץ, שפלות, אומללות וייאוש טוטאלי ללא אור בקצה המנהרה? תיאטרון יאבד את הקהל שלו, אם יעז לספר על דברים חיוביים ומשמחים?

הניסיון שלי מלמד שתיאטרון יכול להיות מונע ממסרים אופטימיים - ועדיין ליהנות מאהבתו של הקהל....

אך נחזור להצגה של בית צבי. הדאיג אותי מאוד צחוק שפרץ באולם כאשר באפיזודה השנייה אישה זרקה ברגע של כעס לבעלה: "נשרף כמו סבתא שלך במיידנק". לא, אין לי טענות למחזאי גור קורן - אני מקדש את זכותו של היוצר לבדיקת גבולות תמידית. נבהלתי מתגובתו של הקהל. ספק אם ראשי אני לבוא בטענות לקהל. כל מה שמותר לי לעשות במקרה כזה - להזדעזע... ולשקוע בתוך המחשבות: האומנם כבר עברו מספיק שנים ואנחנו די התרחקנו מהאירועים הנוראיים ההם, מהתקופה הטרגית ההיא והשואה יכולה לשאת בדיחות מסוג זה?

ולבסוף - שתי הערות קטנות ולא משמעותיות. זה מצחיק שבמוסקבה אורחים באים לחבריהם בליל של השנה החדשה עם עץ אשוח ביד כאילו זה מתנה או צעצוע. נו, בסדר, נסלח לגור החמוד חוסר הבנה של מנהגי הגויים, זאת הערה באמת קטנונית.

שנית: נשימתי נעתקה כששמעתי את המונולוגים ברוסית של הגיבורה באפיזודה הראשונה (המוסקבאית). הדיבור שלה מורכב רובו ככולו מניבולי פה הגסים ביותר שקיימים בשפה הרוסית. אין לי מושג מי כתב בשביל השחקנית את הקטע ברוסית, אך לדעתי הוא עשה למחזאי ולהצגה שירות דוב. נבולי פה כאלה על הבמה - כלל לא במסורת הרוסית. אני לא אחת הייתי עד להלם בו נתקפים הרוסים בארץ כאשר בנות שיחם באמצע הפגישה פתאום קמות עם הכרזה שחייבות לעשות פי-פי. אפילו האמירה התמימה כזאת נחשבת לגסות וחוסר נימוס ונמצאת במסגרת הטאבו גם אצל נשים שמקצוען נחשבת לעתיקה ביותר. אם כן - ייתכן שדווקא בנקודה זאת אני טועה; עזבתי את רוסיה לפני 20 שנה, יכול להיות שהחיים שם השתנו מקצה לקצה - והקטע בהצגה משקף את השיח האמיתי במוסקבה של היום. יכול להיות. אז נייחס את ההערה הזאת שלי לכך שאני מהדור הישן שלא מתקדם יחד עם הזמן...