20 באפריל 1943 זה הסוף. וגם ההתחלה. אין האקציה הזאת דומה לאקציות הקודמות. היא חמורה יותר, אכזרית לאין שיעור. כי היא סופית, בלא פירור של אשליה. ידוע כי הפעם באים הגרמנים להשמיד ולהרוג עד כלות. ובפעם הזאת אין הנסיעה מהאומשלגפלץ מסע לתוך הבלתי ידוע. כל יהודי שני בגטו יודע את המסלול לטרבלינקה והקורה שם. דווקא הלילה לא שמעתי קולות שבר ונהי, ודומני כי מלבד המבטים האומרים ייאוש, רבים הם זיקי ההחלטה הנחושה. הלילה לא דיברו על הקרונות ועל טרבלינקה כי בבונקר פנימה הדהדו קולות הקרב מבחוץ. אנשים שבכאן רואים את עצמם שותפים לקרב. כבר בשעה שש לפנות ערב ידעתי שהאקציה קרבה. בימים האחרונים ניקרו במוחי הניחושים הרעים. לכאורה לא היו דברים מיוחדים המבשרים הרעת המצב. ואדרבה. התכונה לקראת החג העסיקה את האנשים, והשקט הממושך, יחסית, הרדים לשעה את היגון המפעפע. וכך היה הדבר כבר כמה פעמים. בפרוס החגים, ובכלל, כשסימני שכחה ראשונים נמרחים על הפצעים הפעורים – באה המהלומה. ואכן, אי- השקט הפנימי לא הטעה אותי. בשעה שש קרא לי וינטר לדירתו. לפני שעה קלה, אמר, נתקבל טלפון וקריאת אזעקה מהצד הארי. סופר על תנועות צבא מוגברות ועל פקודת כוננות שנמסרה למשטרה הפולנית. מה עלול לקרות? מתכוונים לערוך חטיפות בצד הארי – או שאנחנו על הכוונת. בנו ואני היינו אחראים על קבוצה של חברי הארגון הלוחם הפצועים שהיו במקום. התייעצנו וגמרנו כי יש להכין הכל בשביל ירידה לבונקר ולהגביר את השמירה. זה שבועות השמירה קפדנית למדי.
מתצפית שעל גג הבית סוקרים את הנעשה בשער המוביל לגטו ולאורך החומה. יולק וינטר נשלח לרחוב זמנהוף למסור למרדכי את הידיעה שנתקבלה זה עתה. הוא חזר משם מתנשם קשה ואמר כי המטה הוא כמרקחה וכולם שם יודעים כי הלילה זה עלול להתחיל.
בשעה שתיים אחר חצות באה הקריאה מאת השומר. זינקנו לגג. התנועה ליד החומה הייתה גלויה לעין. זקיף בכל קטע של 30-20 מטרים. מיד ניתנה הוראה לרדת. קבעו בהתייעצות עם טשנר, שכל אדם היורד לבונקר, בלי הבדל גיל, רשאי ליטול מזוודה אחת או שק אחד.
בדרך כלל נשמעו להוראה. יצאתי עם חבורת הצעירים לסייע בהורדת המיטלטלין למשפחות ה”כבדות”.
רבים סחבו למטה את המאכלים שהתקינו ל
כבוד החג. עד השעה האחרונה ממש משטה בנו הגורל מרושע. הפעם זיווג את חג החירות, זיכרון ימי הדרור והאביב, עם החיסול הסופי של יהודי ורשה. אך שמא יש משום סמליות בעובדה כי בחג פסח זה כבש הגטו את חירותו בקרב ולשעות u1500 לא הייתה לנאצים דריסת רגל על פני פיסת האדמה הזאת ששמה גטו.
בשלוש אחר חצות הופיע לוטק רוטבלט להזהיר ולהודיע על האקציה. נאמר לו שאנו מוכנים מכבר והוא השיב כי במרבית הבתים מקבלים אותו אנשים מוכנים וערוכים ליום המחר. מרדכי כיוון לבונקר שלנו, שבו רוכזו חברים פצועים שנדרשה להם עזרה רפואית וטיפול, את אריה וילנר ושתי חברות. אריה עדיין פצוע.
חשתי הקלה מרובה כאשר ראיתי את אריה בבונקר. הנה באמת יש שימוש בבונקר, ויש בו צורך. אני מוצא הצדקה לכך שאני נמצא פה למטה. בטרם הסתדרנו למטה באו הסיירים שעברו את שלוש החצרות של הבית בפרנצישקנסקה 30 והודיעו כי זוג אחד נשאר למעלה ומסרב לרדת. הייתי קרוב לכעוס, אך אשר שמעתי את שם האיש המסרב לרדת, השתתקתי מיד. אברהם גפנר ואשתו נשארו למעלה. החלטנו – אני וטשנר – ללכת ולשכנע אותם. אחותו של גפנר, אישה באה בימים אך תקיפה בדעתה ושופעת חיים, מבקשת להגיד בשמה שאם אחיה יסרב לרדת תבוא היא ליטול אותו. גם גיסו של גפנר, המהנדס קארפ, נמצא עמנו בבונקר, אך הוא יושב בלא ניע ומורט בעצבנות את שמיכת הצמר שעל ברכיו.
עלינו למעלה. שוב יכולנו להיווכח כי הפתח לבונקר, שהוסתר בתוך מבנה רגיל של כיריים, הוא מלאכת חשבת. גושי הבית והחצרות דוממים ואפלים. אנו פוסעים חרישית, לוחשים בקולות חנוקים ונסמכים איש על רעהו. לאור נר מהבהב בחדר גדול וריק יושבים שני הזקנים בכורסאות. שניהם עטופים במעילים. כל הנימוקים החזקים וההחלטה הפנימית שלא להירתע אפילו מכפייה, נמוגים לעומת דמות האדם ההדור והזקן, בן שבעים ואחת, הנוקב אותנו בעיניים חודרות.
“אתם”, השיב על ברכתנו. “מה רצונכם?”
“מעולם לא הסתתרתי”, משיב הזקן לשידולים. “ועתה, לעת זקנה, אסתיר את ראשי השב?”
אני נזכר כי זקן זה עמד בין פרנסי עיריית ורשה, כמדומני יהודי יחידי, שעה שראש העיר מסר שהנאצים שכבשו זה עתה את הבירה, תובעים בני ערובה. כולם שתקו, ורק הסוחר היהודי הזקן, שהיו לו סיבות רבות לחשוש מפני הכובשים, קם והכריז: “אני מתנדב להיות בן ערובה”. בבחרותו התחיל כנער שליח בחברה מסחרית גדולה בוורשה.
לימים ביצר את מעמדו כתעשיין וסוחר מצליח וגם צבר הון רב. בערוב ימיו פנה לעסקי ציבור. מעודו לא היה ציוני, אך תמיד נשא את יהדותו בזקיפות קומה. בגטו השכיל לראות ולהבין שכל חייו, השזורים הצלחות וכיבושים, יסודם בטעות. לא נשבר, לא ברח, אף-כי רבות היו האפשרויות המזומנות לו, ובעוז רוחו בירך את עיקשותם של הצעירים ומרדנותם. שמו היה ערובה לטוהר u1499 כפיים והוכחה שגם בגטו לא חדלה דמות של עסקן ציבור מסור וחסר פניות.
מספרים על הבונקר שלנו סיפורי נפלאות. משבחים את מתקני הביטחון והנוחות, מתלחשים שכרינו תעלה המחברת את הבונקר עם הצד הארי, שבבונקר הונחה רצפת עץ, וכל המחזיק מניה בבונקר שלנו מקבל מיטה מתקפלת, המזומנת לו למטה. כמובן, כל אלה בדיות, אך נכון הוא שהשקענו הרבה מחשבה ומרץ בציוד הבונקר ובסידוריו.
העמקנו את רצפת המרתפים ועל-ידי כך נהפכו התאים הטחובים למקום דמוי חדרים. הוסתרו היטב תחים המזרימים אוויר מבחוץ שפועלים כהלכה. כאשר סיירתי עם עורך הדין טשנר, שהוא מפקד הבונקר, על פני התאים כשעה לפני ירידת האנשים, ליטפנו בחיבה את הטורים הזקופים של שקי קמח, גריסים וסוכר שנערמו במחסן והם מרחיקים מאתנו את הרעב למשך חודשים. יולק ומרישה הגו רעיון יפה, והורידו לכאן עשרות ספרים שנאספו בעוד זמן. החשמל שבבונקר חובר לרשת החשמל המרכזית – בצינור דק שנקבע בתוך המוביל הראשי של העיר, שעובר בגטו. אך מקור לגאווה מיוחדת של הבונקר שלנו הוא מכשיר הרדיו – תיבת הקסמים של קולות, הגונבים גבולות ואיסורים ומגיעים אלינו למעמקי הבונקר.
ההשתכנות בבונקר לא באה בנקל. משירדו האנשים החלה התרוצצות והתנפלות על דרגשי העץ. בתוך דקות ספורות היו כל המקומות תפוסים, ובמעברים עמדו אנשים והחבילות בידיהם, בלי לדעת להיכן לפנות. טשנר ואני ידענו כי הטלת משמעת מידית היא תנאי לסדרים בימים יבואו. רבים כאן המיוחסים בבונקר הזה, ואם ניתן פתחון פה לזכויות יתר נסתבך בלא מוצא בסכסוכים פעוטים ובמריבות. פעלנו בתוקף. ריכזנו את כל אנשי הבונקר בתא אחד וחילקנו לכל 70 האנשים מקום שווה – 70 סנטימטר רוחב על-פני הדרגש, וכשיעור זה בדיוק גם מתחת לדרגש, לשם הטמנת המיטלטלין. אריאלה ואני קבענו את מקומותינו ליד אריה. וינטר ומשפחתו – יולק, מרישה הבת והחתן – קיבלו מקומות מולנו. וינטר עצמו כאילו לא הבחין במהומה שמסביבו ולא נטל חלק בהתלקחות הקצרה. עתה הוא מחזיק בעט ורושם בכתב ידו הישר והברור, המוכר לי היטב, בדפי יומנו – מחברת עבה. גם הוא לא נלאה מלמלא את הדפים. מניין באה אצלנו הדחיפה לרשום ולחתום את האירועים? שמא המניע הסמוי הוא ברעיון החוזר ומשבית מנוחה כי איש מבינינו לא יסתנן לחוף החיים ורק לאותיות הללו יש סיכוי קלוש להיוותר ולהנחיל את סיפורנו לאלה בחוץ?