ההתרפסות הישראלית בפני הנשיא האמריקני שברה כל שיא. גם לו היה מגיע המשיח לא היה זוכה לקבלת פנים נלהבת כל כך. אובמה כאשף תקשורתי ידע לנצל היטב את כלי התקשורת ולפנות דרכם אל הציבור הישראלי מעל ראשה של ממשלת ישראל, כפי שתכנן מראש.
אולם האמנם ההתלהבות המופגנת והמוחצנת בתקשורת מבטאת את דעת הקהל הישראלי? לפי הסיקור התקשורתי ודאי התרשם אובמה כי הציבור הישראלי תומך בו בהתלהבות ויעניק תמיכה למהלכים אותם הוא מציע. אינדיקציה שאין בהכרח הלימה בין הסיקור התקשורתי ושיקוף נאמן של דעת הקהל אפשר למצוא בכך, שגם בקרב הצעירים שנבחרו בקפידה להאזין לאובמה בבנייני האומה היו חילוקי דעות כאשר טען שההתנחלויות "הן הרסניות לתהליך השלום".
התערבות גסה וחצופה
אולם ההתרפסות החלה כבר בתכנון הביקור. ממשלת ישראל טעתה כשנענתה לתביעה האמריקנית לדלג על הכנסת ולדבר רק לפני הסטודנטים שנבחרו על-ידי שגרירות ארה"ב. הכניעה לתביעה מבטאת זלזול בנציגים הנבחרים של העם. חברי הכנסת תרמו גם הם לאווירת ההתרפסות כשנאבקו על הזכות להיות מוזמן לסעודה בבית הנשיא, וההתנהגות הכנועה והחנופה העניקה רוח גבית לאובמה שפנה אל הסטודנטים ודרכם אל הציבור בתביעה ללחוץ על מנהיגי העם הנבחרים כדי לקדם את "השלום", תביעה שהיא התערבות גסה וחצופה בענייניה של מדינה ריבונית מעל לראשה של הממשלה הנבחרת
וגובלת בהסתה נגד הממשלה הנבחרת. אובמה הרחיק לכת ופנה לאזרחי ישראל בבקשה ליטול סיכונים למען "השלום". מאין החוצפה לדרוש מאזרחים זרים לסכן את חייהם, במיוחד נוכח קורבנות הטרור הרבים בעקבות "שלום אוסלו" וה"הינתקות".
אזרחי ישראל צריכים לשאול את עצמם האם ניתן בכלל לסמוך על אדם שעדיין מביע התפעלות מן "האביב הערבי"? אסור לשכוח כי בסוגית הגרעין האירני, לא נקט עד כה אובמה, למרות הצהרותיו הרמות, שום סנקציות משמעותיות שירתיעו את אירן. הלחץ היחיד המופעל הוא על ישראל שתמנע מפעולה. אפילו הבקשה לשחרור
פולארד עליה חתמו אלפים רבים נדחתה על הסף. אז מהיכן נובעת ההתלהבות?
