קנאת מבקרים לא תרבה חוכמה

הריאיון שהעניק מבקר המדינה יוסף שפירא לידיעות אחרונות, בערב החג, שבו השתלח בקודמו מיכה לינדנשטראוס, לא מוסיף כבוד לשניהם ובוודאי לא למוסד המבקר. גם אם יש קמצוץ של אמת בטענותיו של שפירא, וגם אם הראיון האו תגובה לטענות קשות שהשמיע קודמו, עדיין יש הבדל קטו: לינדנשטראוס כבר אינו בתפקיד ואילו שפירא, הוא מבקר מכהן.

מרבית הטענות נגד לינדנשטראוס הן על דרך וסגנוןן וגם נושאי הביקורת. אפשר להתווכח עליהן, אבל אי-אפשר לבוא בטענות ללינדנשטראוס כי במסגרת תפקידו הצליח להפוך את מוסד הביקורת למוסד עם מעט יותר שיניים, מוסד שהצליח להעלות לשיח הציבוריי את נושא השחייתות, צדק חברתי, ואם תרצו יתכן ותרם גם לתוצאות הבחירות האחרונות. נכוון, הוא אהב את הזרקורים בלשון המעטה, אבל לשיטתו הוא יגיד שכבר ללפני שבע שנים הביו שהעולם משתנה לתקשורת יש תפקיד חשוב במוסד הביקורת, היא מהווה את הזרוע שבעזרתו המצליח המבקר להרתיע לא מעט אנשים וגם להוכיח שהצדק הוא אחד לכולם.

העובדה שעסק רבות בשחיתות של אנשי ציבור התערב בפרשיות ציבוריות כמו פרשת הרפז לא צריכה להיות מופנית אליו כביקורת. אפשר להתווכח על הדרך, על הסגנון אבל אסור להתעלם מכך שבתקופת לינדנשטראוס הביקורת הפכה להיות חלק מהשיח הציבורי ואם היא תרמה במעט לנקיון כפיים בגופים ציבוריים, הרי שיצאנו נשכרים.

לינדנשטראוס, יש לציין, התאפיין בקשרים עם התקשורת מאחורי הקלעים ולא הירבה יותר מדי בהופעות פומבייות. הוא גם נעזר לא מעט בחומרים שפורסמו בתקשורת, ויש לא מעט עיתונאים שראו עצמם שליחי ציבור ושיצפו עמו פעולה ועל כך ש לברך אותו.

בשורה התחתונה ניתן לומר שבדרך כלל אומרים שקנאת סופרים מרבה חוכמה. במקרה שלנו קנאת מבקרים, שני אישים מכובדים, מורמים מעם, לא מוסיפה חוכמה ובעיקר כבוד למוסד שהם מייצגים. ועתה אחרי ששפירא הוציא את מר ליבו על קודמו והשיב לו אש, חובת ההוכחה היא עדיין עליו. הביקורות שיכתוב, הליקויים שיחשוף, מידת היראה שהוא יטיל על כל מי שיעז להכניס ידו לקופה הציבורית או להתרשל בתפקידו, הם אלו שיקבעו אם הצליח או כשל. לטובת כל מי שחי במדינה הזו וחרד לדמוקרטיה ולניקיון הכפיים שלה, כולנו צריכים להתפלל שיצליח ולבקש ממנו ומקודמו לנצור את האש ולשים את הפרשה המצערת הזו מאחור.