סיפורי ששת מדליקי המשואות

אליעזר אייזנשמיט נולד בשנת 1920 בלונה בבלרוס, הבכור בשלושה ילדים, להוריו יהושע ואסתר.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לונה. בנובמבר הוקם בעיר גטו, ואליעזר ואחיו עבדו בו. בנובמבר 1942 החלו הגרמנים להעביר את יהודי הגטו למחנה קיילבאסין. בדצמבר הועברו היהודים מהמחנה לתחנת רכבת, שם הועלו על קרונות משא וגורשו לאושוויץ. לאחר סלקצייה נרצחו כל בני המשפחה חוץ מאליעזר ואחיו אברהם. אברהם נספה כעבור כחמישה שבועות.

אליעזר צורף לאחת מקבוצות הזונדרקומנדו והובל עם קבוצתו לתאי הגזים תוך שהוא מוכה באלות. כשנפתחו דלתות תאי הגזים, ראה אליעזר צעירה ערומה, כפופה ומתה. אליעזר ואנשי צוותו הוכו בהלם אך מחמת המכות התעשתו והחלו להרים גופה אחר גופה, להשליך את הגופות על קרוניות ולהוביל את הגופות לבורות שרפה. אליעזר היה בזונדרקומנדו כחצי שנה.

באחד הלילות ערכו אנשי הזונדרקומנדו ליל סדר, מעשה הוקרה לאחד החברים שהיה "מגיד" בקהילת מקו: הם השיגו מעט קמח לבן, אפו בחשאי מצה בתנור וחרצו אותה בחריצים. כל אחד קיבל חתיכה זעירה של מצה.

הקאפו של הקבוצה סייע לאליעזר לקבל את תפקיד החשמלאי בקרמטוריום מספר חמש. בחדרו של אליעזר הרכיבו אנשי הזונדרקומנדו רימוני יד מקופסאות שימורי בשר, הכניסו לקופסאות אבקת שרפה, וכך התכוננו למרד. עם בוא הטרנספורטים מהונגריה שייפו אנשי הזונדרקומנדו את סכיני "שבת קודש" שמצאו בחפציהם של יהודי הונגריה והפכום לכלי נשק.

באוקטובר 1944 פרץ מרד הזונדרקומנדו וכל משתתפיו נהרגו. הגרמנים החלו לחקור את אנשי הזונדרקומנדו שנותרו בחיים, ובהם אליעזר. אף שהיה בסוד העניינים ושותף להכנות, לא אמר דבר, אך שערו הלבין בן לילה.

ב-18 בינואר 1945 הוצא אליעזר מאושוויץ בצעדת המוות שיצאה לכיוון גרמניה. הוא נמלט מהשיירה עוד לפני שעזבה את שטח פולין, אך נורה ונפצע ברגלו. הוא הסווה את עקבות דמו בשלג והתחבא בשדות. כשגילו אותו אוקראינים המסופחים לכוחות הגרמניים, הצליח להתחזות לבלרוסי וחמק.

אליעזר הגיע לביתם של תאודור ופרנצישקה טנדר, והם הסתירוהו עד השחרור. בשנת 1970 הכיר יד ושם בבני הזוג חסידי אומות העולם.

בספטמבר 1945 נשא אליעזר לאישה את יהודית, ניצולת שואה גם היא. הם הגיעו למחנה עקורים בגרמניה וביוני 1946 עלו ארצה באניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד". הם נכלאו בעתלית ומקץ חודשים מספר שוחררו בני הזוג והתיישבו בדרום ולאחר מכן בגבעתיים. אליעזר היה מסגר עצמאי ועד היום עובד במפעל.

אליעזר מלווה משלחות לפולין כאיש עדות ופעיל בתאטרון עדות בגבעתיים המשלב ניצולים ובני נוער.

לאליעזר וליהודית ז"ל נולדו שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים.

אוטו דב פרסבורגר נולד בשנת 1923 בטרנבה שבצ'כוסלובקיה להוריו סידוניה וגזה, ולו ארבעה אחים.

באפריל 1942 גורשו אוטו, אביו ואחיו הגדול יוליוס לאושוויץ. אחיו לאצי גורש למיידנק ונרצח. אמו וסבתו נרצחו אף הן.

אוטו ומשפחתו היו מראשוני היהודים שהגיעו לאושוויץ. מספר האסיר, 29045, קועקע על חזהו של אוטו. אביו נספה לאחר שלושה שבועות במחנה.

אוטו ויוליוס היו עדים לניסיונות הראשונים של הגרמנים בהמתה בגז. ליד צריף הניסויים היה בור שאוטו השתתף בחפירתו, ואליו הושלכו הקרבנות שעליהם נעשו הניסויים – החיים והמתים גם יחד. לאחר זמן מה הצטוו אוטו והאסירים להבעיר מדורה ולשאת אליה את הגופות. לאחר חודש וחצי ראה אוטו את אחיו הגדול יוליוס באחת הסלקציות. הוא נופף לו לשלום ולא ראה אותו שוב לעולם.
אוטו הסתייע בגרמנית שבפיו כדי לצאת בשלום מההיתקלויות עם אנשי האס-אס. הוא הועבר לאושוויץ-בירקנאו, שם השתתף בבניית ביתני האסירים והקרמטוריום והיה עד להמתות בגז.

ביולי 1942 הגיע אחיו של אוטו, אלדר, עם אשתו ובתם במשלוח מצ'כוסלובקיה, אך האח לא זיהה את אוטו בשל רזונו. רק כששר לו אוטו שיר שאמם הייתה שרה להם בילדותם, השתכנע אלדר. לאחר ימים מעטים נרצחו האח ומשפחתו בידי שומרי האס-אס. יולנקה, יהודייה סלובקית שאוטו הכיר לפני המלחמה, עבדה בתור פקידה באושוויץ ועזרה לו להשיג עבודה בתור עגלון. כך התאפשרה לאוטו גישה לאוכל ולציוד. הוא הבריח מזון מהמחסנים ומחוץ לאושוויץ פנימה וסייע בהעברת מזון ליתר אסירי הבלוק שהוא היה כלוא בו.

ב-18 בינואר 1945, עם פינוי מחנה אושוויץ, הועלה אוטו עם אסירים פולניים על רכבת ונשלח לכיוון אוסטריה. הוא קפץ מהרכבת הנוסעת בשטח צ'כיה וניצל כשהעמיד פני מת. אוטו קיבל מקלט בביתם של זוג איכרים צ'כים, שם שהה עד תום המלחמה. לימים התברר לאוטו שהאיכר שהציל אותו היה מבכירי המחתרת הצ'כית. עם השחרור שקל אוטו פחות מ-30 קילו.

ב-1947 העפיל אוטו לארץ ישראל באנייה "תאודור הרצל". הבריטים השתלטו על האנייה כדי למנוע את עגינתה בחופי הארץ. אוטו נפצע ונכלא במחנה עתלית ובדצמבר 1947 שוחרר. הוא התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות.

בארץ פגש אוטו את אחיו, אלכסנדר, שעלה לישראל ב-1938. אוטו היה איש קבע בצה"ל. בשנות ה-50 הכיר את אשתו ברכה, והשניים הקימו את ביתם בהרצליה. לאוטו ולברכה שני בנים, אליקים ורמי, וחמישה נכדים.

פרץ הוכמן נולד ב-1927 בוורשה בשם פאוול, רביעי בשמונה אחים.

עם הקמת גטו ורשה נותרו האחים הגדולים מחוץ לגטו, וההורים, פרץ ואחיו הקטן זנק נשארו בגטו. כשהחריף המצב בגטו, עברו פרץ וזנק לצד הפולני, שם התחזו לפולנים והתפרנסו מזמרה ברחובות וממכירת סיגריות ועיתונים תוך שהם מבריחים לגטו מזון ובגדים להוריהם. האב בנימין מת מרעב בגטו, והאֵם מרים נורתה למוות באקצייה של קיץ 1942. את הסיגריות והעיתונים מכרו פרץ וזנק בעיקר עם חבורת ילדים יהודים בכיכר שלושת הצלבים בעיר. רוב לקוחותיהם היו גרמנים, בהם אנשי אס-אס.

"ישנו בחדרי מדרגות, והיינו חייבים להיות שקטים בזמן שהתגנבנו פנימה. לאחר תקופה ארוכה שבה לא היו לנו נעליים, השגנו נעליים מעץ, אבל הן עשו המון רעש. מצאנו פטנט – להדביק רצועות מצמיגים לסוליות", מספר פרץ.

כשפרץ מרד גטו ורשה, היה זנק בגטו. הוא נתפס והועבר לאומשלגפלץ – כיכר השילוחים. בעת העלאת היהודים לרכבת, הצליח לברוח לחלק הפולני של ורשה ומצא שוב את פרץ.

יוסף ז'מיאן, מהיהודים שנותרו בוורשה בזהות בדויה אחרי מרד הגטו וחבר במחתרת היהודית, הנפיק לפרץ, לזנק ולחבריהם תעודות מזויפות שסייעו להם לתקופה קצרה.

ערב המרד הפולני בוורשה הצטרפו פרץ וזנק למחתרת הפולנית. "ההתנדבות למרד הפולני הייתה מבחינתי ומבחינת אחי הדרך להתנקם בגרמנים. בכל פעם שהיה צריך מתנדב לבצע משימה מורכבת – התנדבתי. המפקדים הציגו אותי כדוגמה לחייל מסור. כל מה שרציתי היה לפגוע בגרמנים, להתנקם בהם. חיי שלי לא היו חשובים לי. במובן מסוים משהו בי כבר היה מת, ולכן לא פחדתי מהמוות". לאחר המלחמה זכה פרץ בעיטורי גבורה רבים, מהגבוהים שבצבא פולין.

בתום המרד הועברו שרידי הלוחמים, בהם פרץ ואחיו, למחנות שבויים בגרמניה. עם השחרור שבו פרץ וזנק לוורשה, שם פגשו את אחיהם הגדול לאון.

פרץ וזנק הגיעו למרסיי עם תנועת "הבריחה". פרץ הפליג באניית המעפילים "ביריה" לארץ ישראל, ואילו זנק הפליג באנייה "יגור". ביולי 1946 תפסו האנגלים את האנייה "ביריה", והמעפילים נכלאו במחנה המעצר בעתלית ושוחררו ממנו לאחר חודשים מספר.

פרץ הצטרף לקיבוץ שער הגולן. במלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח בחטיבת הנגב ונפצע.
לאחר מלחמת העצמאות עבד בעבודות כפיים.

פרץ התחתן עם סימה לבית הרשקוביץ. הם גרים בהרצליה, ולהם שלושה בנים ושישה נכדים ונכדות.

פרץ נפטר ימים אחדים לפני העצרת לפתיחת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. אלמנתו סימה תדליק את המשואה במקומו.

ברוך קופולד נולד ב-1923 באיווייה בבלרוס, שני בחמישה ילדים, להוריו משה וחסיה.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את איווייה, וברוך נשלח לעבודת פרך. עד מאי 1942 נרצחו בירי רוב יהודי העיירה. ברוך אולץ להשתתף בכיסוי קבר ההמונים וגורש עם משפחתו לגטו לידה. אביו של ברוך אמר לו: "אתה חייב לנסות לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. אתה היחיד שיוכל לעמוד במשימה הזאת". ברוך ושבעה מחבריו חתכו את גדרות הגטו, חצו בשחייה את הנהר הקפוא למחצה וברחו ליערות. החבורה נתקלה בפרטיזנים, אך הם סירבו לקבלם ללא נשק. בהמשך התקבלו לגדוד הפרטיזנים של טוביה ביילסקי, עברו אימונים והשיגו נשק.

"כדי להשיג אספקה שתקיים את כולם, היינו מתארגנים בקבוצות ופושטים על רכבות וכפרים", מספר ברוך, "נענו כל הזמן כדי להסתתר, להטעות את הגרמנים ולמצוא אוכל ואספקה". את רוב כלי הנשק השיגו הלוחמים מהגרמנים, בהתקפות שבהן נהרגו חיילי אס-אס ובהברחות ממפעל נשק שהיה סמוך לגטו לידה ושרבים מיהודי הגטו עבדו בו.

הגרמנים הטילו מצור על אזור היערות, והפרטיזנים עברו לבקתות תת-קרקעיות שחפרו. את הדפנות ריפדו בקורות עץ, ואת הגגות כיסו בחול, בעלים ובענפים, להסוואה. הם טמנו חומרי נפץ מתחת למסילות ברזל, הורידו רכבות רבות מהמסילה ושיבשו את תנועת הגרמנים באזור. בערבים היו שרים שירי פרטיזנים ושירים ביידיש ובעברית על ארץ ישראל. ברוך היה אחד הזמרים בפלוגה, ועד היום הוא ממשיך לשיר את השירים ולשמרם.

ביוני 1944 נהרגו שמונה מלוחמי הגדוד בהיתקלות עם כוח אס-אס. ביילסקי הורה לעבור דרך הביצות לחלק אחר של היער. "האחריות ההדדית של חברי הגדוד הייתה גדולה", מספר ברוך, "עזרנו לכולם לעבור את המסע המפרך. בזכות החלטה זו ניצל רוב הגדוד".

כששחרר הצבא האדום את האזור, שב ברוך לאיווייה אך גילה שהוריו, אחיו יצחק וכל אחיותיו – ברכה, ביילה וחוה – נרצחו במיידנק. הוא ניסה להגיע לרומניה כדי לעלות לארץ ישראל אך נעצר והועבר למחנה עבודה סובייטי. חבר סייע לו להימלט, ובתום המלחמה שב ברוך לפולין והצטרף לקבוצת הכשרה לעלייה. הוא הוביל יהודים ברגל דרך צ'כיה, אוסטריה והרי האלפים לאיטליה. הקבוצה עלתה לאניית המעפילים "דב הוז", ובמאי 1946 הגיע ברוך לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס להגנה ולחם בחטיבת כרמלי.

בתקופת מלחמת העצמאות הכיר ברוך את אשתו לאה, ניצולת אושוויץ. הוא עבד בבנק לאומי בתפקיד מנהל בכיר עד צאתו לגמלאות.

לברוך וללאה שלוש בנות, שמונה נכדים ושבעה נינים.

דינה אוסטרובר נולדה ב-1923 בסטרי שבאוקראינה בשם דוניה פיקהולץ, הצעירה בארבעה ילדים בבית יהודי אורתודוקסי.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את האזור והיהודים רוכזו בגטו. בספטמבר נרצחו ביער הסמוך כ-1,000 יהודים תושבי העיר. בתחילת 1942 הועברו דוניה ומשפחתה לגטו. רבים מיהודי הגטו נרצחו, ודוניה נשלחה לעבוד במפעל לעיבוד עורות. מנהל המפעל התיר לה להקים גינת ירק קטנה מאחורי המפעל עבור משפחתו, וכך הצליחה דוניה להגניב מעט ירקות למשפחתה.

בספטמבר 1942 גורשו כ-5,000 מיהודי הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. באקצייה השנייה, באוקטובר 1942, גילו הגרמנים את מחבוא המשפחה, ובני המשפחה הועלו לרכבות משא לבהמות. במהלך הנסיעה אמר אביה של דוניה: "קפצי, ילדה שלי, אולי בזכותך יישאר זכר כלשהו ממשפחתנו". דוניה קפצה מהרכבת הנוסעת ובנפילה איבדה את הכרתה. למזלה נפלה מאחורי שיח, ואיש לא הבחין בה. היא שבה לגטו בנפש שבורה, עברה לגור עם עם דודתה ודודהּ וחזרה לעבוד במפעל.

דודהּ השיג לה תעודת לידה אוקראינית מזויפת, ומכיוון שדיברה אוקראינית היטב, הצליחה לצאת מהגטו בבגדים אוקראיניים והתקבלה לעבודה כפועלת משק בפונדק ששימש את הקצינים הגרמניים ליד העיירה בולחוב, לא הרחק מסטרי. בהמשך הגיעה למקום עובדת, מריקה שמה.

ביוני 1943 הכריזו הגרמנים על אקצייה. דוניה הכירה את מנהל החשבונות היהודי שלמה ריינהרץ ואת אשתו מרים ששהו במחנה סמוך. דוניה בת ה-17 ידעה שגורלם נחרץ למוות באקצייה הצפויה למחרת והציעה למריקה ששתיהן יציעו לשלמה ולמרים להסתיר אותם. דוניה ומריקה הסתירו את הזוג ריינהרץ בעליית גג נמוכה מגובה אדם, מעל השירותים שהגרמנים השתמשו בהם. דוניה הבריחה לזוג אוכל יום-יום וסילקה את צורכיהם במשך 13 חודשים ברציפות. היא התמידה בכך גם לאחר שמריקה עזבה מפחד ועברה למנזר. בחורף הבריחה מריקה שמיכות עבור בני הזוג. דוניה מספרת: "הרגשת הפחד הזאת – זה היה כמו מוות מדי יום ביומו".

שלמה ומרים נשארו במחבוא עד השחרור, ביולי 1944. דוניה סברה שגם מריקה היא יהודייה שהסוותה את זהותה. ואכן אך ורק לאחר השחרור גילו השתיים זו לזו את דבר יהדותן.

לאחר ששבה לסטרי וגילתה שאיש מבני משפחתה לא שרד, ביקשה דוניה לעלות לארץ ישראל. היא חייתה שנה במחנה עקורים בגרמניה, שנה באיטליה ושמונה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, שם פגשה את יוסף אוסטרובר והתחתנה עמו. ב-1949, עם עלייתה לישראל, חזרה דוניה לשם הולדתה העברי דינה.

לדינה וליוסף ז"ל שני בנים ושני נכדים.

מרים ליפטשר נולדה בשם מניה וגמן ב-1922 בקרקוב בפולין, ולה שבעה אחים.

עם הכיבוש הגרמני עברה המשפחה לעיירה פרושוביצה. מרים ואחיה יוסף התחזו לארים. אביהם רכש מזון מאיכרים, והם נסעו ברכבת לקרקוב והבריחו את המזון לגטו. יום אחד הסגיר מכר פולני את מרים לקצין גרמני, והיא נלקחה לבית סוהר. מאז אותו יום לא ראתה מרים את משפחתה. ברכבת בדרכה לבית הסוהר דחפה מרים את המכר המלשין והפילה אותו מהרכבת.

במאי 1942 גורשה מרים לאושוויץ. היא החליטה להשיב מלחמה בכך שתסייע לאסירות ככל יכולתה. היא הזהירה אותן שלא להתלונן על מחלות כדי שלא יישלחו לבלוק החולים שממנו מעטים יוצאים בחיים, וכשהצטוו להפוך בידיהן את האדמה, שכנעה אותן לאכול שורשים בזכרה את ערכם התזונתי מימיה בעיירה. מרים מיינה חפצים ממזוודות היהודים שהגיעו ברכבות וקרעה בגדים בכל הזדמנות כדי להבטיח שלא ישמשו את הגרמנים. כשנשלחה להביא מים בכדים, מילאה את הכדים בבגדים כדי לתת אותם לאסירות מיוגוסלוויה. בלילות התגנבה למחנה אחר ומשם, תמורת בגדים, השיגה מעט מזון. כך החלה בפעילות של עזרה הדדית. כשנתפסה בהברחות הללו, נשלחה לעבוד בחיתוך צמחייה בתוך אגם מים קפואים.

בסוף 1943 הגיעו לאושוויץ רבות מחברותיה של מרים בתנועת הנוער בקרקוב כשהן חולות בדיזנטריה. מרים השיגה אורז מהאסירות היוגוסלוויות, בישלה אותו ונתנה לחברותיה. חלק מהן הצליחו להשתקם והשתלבו בעבודה באושוויץ. באביב 1944 הועברה לצריף הניסויים של מנגלה. עקב הניסויים שעברה שם נותרה עקרה.

בינואר 1945 הוצאה מרים בצעדת המוות לברגן-בלזן, שם שוחררה באפריל 1945, ואז גילתה שכל משפחתה הקרובה נספתה. היא הגיעה לחווה חקלאית בגרמניה שפעל בה "קיבוץ בוכנוולד", ושם הכירה את רודי ליפטשר, ניצול שואה אף הוא. חברי הקבוצה הגיעו לנמל מרסיי ומשם עלו באניית מעפילים לארץ ישראל. הם נכלאו במחנה עתלית ואחרי שחרורם עברו לקיבוץ אפיקים.

בשנת 1947 עברו לפרדס חנה, וב-1963 אימצו בני הזוג ילדה. כשהייתה הילדה בת ארבע, נפטר רודי והותיר את מרים לגדל את בתם לבדה.

בכל שנות המלחמה הצליחה מרים לשמור טבעת זהב שהיא קיבלה מאמה ובה ראשי התיבות של שמה, MW. מרים עונדת טבעת זו על אצבעה עד היום. במשך שנים ליוותה מרים קבוצות לפולין כאשת עדות. היא סיפרה את סיפורם של יהודי פרושוביצה וצעדה שוב ושוב ב"מצעד החיים".

ב-2006 קיבלה מרים את אות "יקיר העיר נתניה" על התנדבותה רבת השנים, וב-2012 קיבלה בכנסת תעודת הוקרה לאזרחים ותיקים מתנדבים.

למרים בת ושלושה נכדים.