שיר אכזבה בדווי

ככל שנמשך משבר התיישבות הקבע של הבדווים בדרום הארץ – משבר הקשור לעשרות שנות התעלמות והזנחה, מעורבות של פוליטיקה אנטי-ישראלית, התנועה האיסלאמית ועוד – כך מתבלט ההבדל בין מצבם לבין מצבם של מאה אלף הבדווים בגליל. הבדווים הצפוניים הם עיקר המגויסים מקרב הבדווים בישראל, ומצבם החברתי והתרבותי משופר לעומת זה של אחיהם שבדרום. סיפורו של שבט ערבּ א-נעים הוא מתסכל, אבל אי-אפשר להשוותו למרחבי ההפקר והאטימות המתחוללים בדרום.

בצפון, מדובר בהתיישבות שהשתלבה בחברה הישראלית. הדרומיים לעומתם, רואים בצפוניים בדווים ש"השתכנזו" יתר על המידה והתרחקו מתרבות ערבית ומוסלמית גאה. עם זאת, כיום גם הבדווים בצפון מושפעים מן התנועה האיסלאמית, המצליחה להיכנס לחללים שמותירים הרשויות, כגון קייטנות, עזרה למשפחות וכדומה. במקומות מסוימים, כמו המסגד הסלפי בנחל צלמון, ניכרת השפעה קיצונית יותר.

"מה שהוביל את התהליכים בצפון היה העובדה שהמדינה לא התעלמה מקיומם", אומר חיים נתיב, לשעבר רכז שב"כ במחוז הצפון. "בשנות ה-70 כבר הושיבו את הבדווים שבצפון ביישובי קבע, הם קרובים ליישובים יהודיים ומושפעים מהתרבות הישראלית, ומהר מאוד מצאו את עצמם בתהליך של התיישבות והשתלבות. זה לא אומר שאין בעיות, בעיקר בתחום הפלילים, אבל מנגד, רבים מהם משתלבים, גם בצה"ל וגם במקומות אחרים. מעולם לא ראו בהם איום ביטחוני של ממש, והעובדה היא שהם הקימו יישובים יפהפיים, בניגוד למה שמתרחש בדרום".

פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה טוען שעיקר ההבדל בין האוכלוסיות נעוץ בעובדה שהבדווים בצפון כמעט לא נדדו ב-300 השנים האחרונות. "ההבדל התרבותי הוא עצום", הוא אומר. "הצפוניים אינם מושפעים מתרבות המדבר, הם אינם נוהגים נישואים פוליגמיים (ריבוי נשים), כך שהתנאים לקשר עם המדינה הם אחרים לגמרי".

אורי בורובסקי, לשעבר היועץ לענייני ערבים של אריאל שרון (עד ההינתקות), נזכר בעיניהם הנוצצות של תושבי ביר אל-מכסור כשארגן בכפרם חגיגות יום העצמאות ב-94', בהיותו ראש מועצה ממונה. "הקמנו להם חניון צה"לי, הבאנו אלופים ופוליטיקאים, והם היו בשמים. אלפים הגיעו לחגיגות. התושבים אמרו לי: 'סוף-סוף אנחנו חלק מהמדינה'.

"הבעיה היא שמדינת ישראל כלל לא התייחסה לנושא הבדווים בדרום. המדיניות הייתה הפקרות, בניגוד ליחס לבדווים שבצפון, והתוצאה ברורה. כשהמדינה לא קיימת, כל אחד עושה דין לעצמו. צריך לדעת שמי שהתחיל את השיגעון שקורה בדרום הוא מדינת ישראל, שלא היה לה מקל ולא גזר".

בשנת 1969 התבקשו הבדווים משבט ערב א-נעים לעזוב את גבעת המורה ולהתיישב 'בינתיים' בפתחה של נצרת. בני השבט, שכבר קשרו את גורלם עם מערכת הביטחון ומדינת ישראל, עברו למקומם החדש, ושם נשארו, אף שקיימת תוכנית להתיישבות קבע.

עם השנים הם בנו את בתיהם בשטח, למרות העובדה שמוקמו בסמוך למזבלה העירונית של נצרת, שנסגרה רק לאחר מאבק משפטי שנמשך עשרות שנים. משרד הביטחון דאג לתשתיות חשמל וטלפון, אולם כל השאר נותר במשא-ומתן אינסופי מול גופים רבים: מִנהל מקרקעי ישראל, משרדי השיכון, הפנים, המועצות המקומיות, עיריית נצרת, משרד ראש הממשלה, היועצים לענייני ערבים – כל אלה ומחליפיהם, במשך שנים ארוכות.

מדינת ישראל לא מיהרה לשום מקום. בסך הכול אלה 35 משפחות, כ-300 נפש, הנאבקות לקבל מקום התיישבות מוכר וחוקי, תשתיות חוקיות ושירותים מוניציפליים.

ספק אם לולי סיפור הקבר של עלא א-נעים היה אביו, מנהיג הכפר, יוצא למאבק הביורוקרטי הארוך. מאבקו של א-נעים להעביר את בנו למנוחת עולמים ראויה, שזור בסיפורם של בני השבט. הוא מכיר את כל שרי הממשלה ב-15 השנים האחרונות, את דובריהם ואת עוזריהם. כולם (כמעט) נחמדים, מבטיחים לעזור, ובעיקר שולחים העתקים של מכתביהם הדחופים לעמיתיהם במשרדים מקבילים, המבקשים לטפל בסיפורו הנוגע-ללב של א-נעים ובני שבטו. איש אינו רואה את עצמו אחראי להסדרת העניין. "במשרד הביטחון יש כסף שהוקצה לבית העלמין ומחכה רק לאישור", אומר א-נעים. "הגשתי תוכנית מסודרת מטעמנו למשרד הפנים ועדיין לא קיבלנו תשובה".

זהו סיפורו של מיעוט בתוך מיעוט שכרת ברית עם מדינת ישראל ומשלם מחיר כפול: החברה הערבית רואה בהם בוגדים; הרשויות הביורוקרטיות של מדינת ישראל אינן ממהרות לטפל בעניינם. סיפורו של א-נעים מזכיר את סיפורו של שבט אבו-סלב בדרום, שבט קטן של אזרחים נאמנים המשרתים בצה"ל ורודפים אחר הרשויות עם הצעות ויוזמות להסדרת התיישבותם ביישוב קבע.

באופן טראגי, מדינת ישראל ממשיכה לנסות לפייס את התושבים העוינים שאינם מוכנים להגיע להסדר, ודוחה ב'לך ושוב' את אלה המתחננים להתמקם, להסדיר את התיישבותם ולתרום למדינת ישראל. "המדינה לא יודעת מי האויב שלה ומי הידיד שלה", נאנח א-נעים, "מה שקורה הוא דבר שלא ייאמן. נותנים לשונאים של המדינה, ואותנו משאירים בצד".

א-נעים ואשתו מתגוררים בבית אחד עם הבן הנשוי שנפצע באירוע החטיפה של גלעד שליט ב-2006. "הוא שירת במשך שלוש שנים בלבנון, בגדוד 51 של גולני", אומר האב. "כמה פחדנו, והוא יצא ללא פגע. בסוף שכנעו אותו לחתום קבע בגדוד הסיור המדברי, והוא נפצע דווקא בעוטף עזה. גם פה הביורוקרטיה לא עוזבת אותנו, הוא נפצע ב-2006 והחל לקבל קצבת נכה ב-2012. איך אפשר להבין את זה? זה אדם שכולו מלא רסיסים ועד היום לא ישן בלילה".

חדר המגורים של המשפחה הוא למעשה חדר הנצחה לבן שנפל. תמונה גדולה ממסע הכומתה, תעודת חוגר, תעודות הערכה, תמונות משפחתיות. בעיקר במדים. בנו הנוסף של א-נעים הוא שוטר, שני בניו הקטנים משרתים בצה"ל: האחד בגבעתי, השני בגדוד הסיור המדברי. את יישוב הקבע מבקש האב לקרוא "מנשיית עלא", על שם בנו החלל.

לדבריו, עיקר המאבק עתה הוא מול דרישתה של עיריית נצרת ששטחי הכפר המתוכנן ייכללו בתחומה. א-נעים מסרב לכך בתוקף. "כל הבדווים בשכנותנו שייכים למועצת עמק יזרעאל", הוא אומר, "אנחנו בדיוק על התפר עם עמק יזרעאל, הם רוצים אותנו ואנחנו רוצים אותם. אין לנו שום דבר משותף עם נצרת, יש שנאה והפליה מצדם כלפינו. בעיניהם אנחנו גם בדווים וגם 'בוגדים'. אני לא מתכוון להמשיך לחיות עוד בהשפלה".