עם יד על הלב: מישהו מכם זוכר משהו – רעיון, משפט, מילה – מהנאומים הממלכתיים של יום השואה? או של יום הזיכרון? אם כן, אז או שאתם בעלי זיכרון צילומי או שאתם משועממים. סתם אנשים מן היישוב לא יכולים לזכור כלום חמש דקות אחרי שהנאום נגמר, כי הנאומים בנאליים, משעממים, חוזרים על עצמם, חסרי כל חידוש ומסר.

זו לא גזירת גורל. אפשר לוותר על כל הקלישאות והמליצות, על כל ההכרזות וההבטחות, על "במותם ציוו לנו את החיים" ועל "ישראל היא הערובה שלא תהיה שוב שואה". במקום כל אלו, עדיף להקריא משהו אותנטי, משהו מזמן אמת, משהו שהנספים והנופלים השאירו אחריהם. קטע מיומן של ילד בגטו, מכתב שלוחם שלח לאהובתו, מאמר תורני של תלמיד ישיבת הסדר, פעולה שהעביר מדריך בצופים. המגוון הוא אין-סופי, וכך גם העומק והמסר של הדברים. ואת זה, אני מבטיח לכם, כולנו נזכור.

אמרתי ואני חוזר ואומר: פקידי האוצר הולכים שוב ושוב לאותם מחוזות מוכרים של קיצוצים וגזירות. עוד פעם הביטחון, עוד פעם מע"מ, עוד פעם מס הכנסה, ועוד פעם ועוד פעם. זה לא שכל הצעדים הללו שליליים, אבל ממדינה שיש בה כזה מאגר אדיר של ממציאים הייתי מצפה למצוא רעיונות אחרים. וכדי שלא תאשימו אותי שאני סתם מקטר, הנה כמה כאלה.

בתקציב הביטחון צריך ואפשר לסגור את גלי צה"ל ולקצץ במספר כלי הרכב הצמודים. בתחום המיסים צריך ואפשר דווקא להוריד את הנטל מעל עסקים קטנים, שבכל העולם המודרני כבר יודעים שהם-הם המפתח האמיתי לצמיחה בת-קיימא. בתחום הקצבאות צריך ואפשר להעניק אותן על-פי מבחני הכנסה, כך שהנצרך יקבל והאמיד לא יקבל. בתחום הבריאות צריך ואפשר להפעיל שירותי בריאות פרטיים לצד בתי החולים, תוך פיקוח הדוק שימנע אפליה לרעה של מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. בתחום האבטלה צריך ואפשר להחמיר את התנאים למתן קצבאות למי שיכול אך אינו רוצה לעבוד.

כאמור, אלו רק כמה רעיונות על קצה המזלג, שבאים מתוך שכל ישר בלבד. אני בטוח שלאנשי המקצוע יכולים להיות עוד הרבה כאלו. זה מה שחייב יאיר לפיד לעשות: לדרוש דרכים חדשות, יצירתיות, גם אם משמעותן תהיה שהפקידים יצטרכו לעבוד קצת יותר קשה.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בנושא הטיפים שמקבלים המלצרים, היו שני מחנות ברורים. הנשיא הנוכחי, אשר גרוניס, קבע שמדובר בסוגיה רחבה מכדי שהיא תטופל ב"חקיקה שיפוטית". המשנה לנשיא, מרים נאור, סברה שאין בעיה לפעול בצורה כזו, וכך חשבה גם אסתר חיות, שאמורה להיות הנשיאה אחריה.

דומה שהחלוקה הזו נרחבת ומשמעותית בהרבה מאשר בשאלת הטיפים. גרוניס היה ונותר שמרני ואנטי-אקטיביסט, הסבור שיש להותיר למחוקק את הטיפול בסוגיות רוחב. נאור וחיות הן יותר אקטיביסטיות, ואינן מהססות להיכנס לנעליו של המחוקק אם הן סבורות שהוא גורר את רגליו ואינו נותן פתרונות. יהיו שישבחו זאת חשיבה מחוץ לקופסה; יהיו שיגנו זאת כפעלתנות-יתר. בכל מקרה, אל תתפלאו אם קו המחשבה הזה של שתי הנשיאות הבאות יגרור בעוד שנה-שנתיים ניסיונות למנוע את מינויה של נאור, ובעוד ארבע שנים - למנוע את מינויה של חיות.

תראו את התמונה המצורפת כאן. כך נראה עמודו הראשון של הארץ ביום ראשון, ערב יום הזיכרון. חייבים לשבח את היצירתיות של העיתון לאנשים חושבים: בעוד כל העיתונים האחרים הבליטו בכותרת הראשית את אירועי יום הזיכרון, הלך הארץ על התפטרותו של סלאם פיאד מראשות הממשלה הפלשתינית. בהחלט חשיבה מחוץ לקופסה, נכון? אם מישהו לא הבין, אז דיברתי כמובן בציניות. בחירת הכותרות הזו אינה מקרית והיא מדגימה בצורה מושלמת את סדרי העדיפויות של עמוס שוקן ואנשיו. זה כבר לא פוסט-ציונות; זה כבר אנטי-ציונות.

ביקרתי ביום העצמאות בבית יוסף באו - מוזיאון קטנטן בתל אביב, המוקדש לחייו וליצירתו של ניצול שואה שהיה מאייר וצייר ומעצב וסופר ומו"ל וקולנוען, ואשר במקביל שירת את המוסד והכין בין היתר את המסמכים המזויפים ששימשו את אלי כהן. הבנות, הדסה וצלילה, מחזיקות את דירת הוריהן ממש בשיניים: קצת הכנסות מביקורים, קצת מהופעותיהן, קצת ממכירת ספרים וחולצות. כעת המקום בסכנת סגירה ממשית, לאחר שהבית נמכר והבעלים החדש רוצה להשכיר למגורים את שטח המוזיאון.

האבסורדי ביותר בכל הסיפור הוא, שבית באו הוא אתר מורשת. כלומר: המדינה הכירה בחשיבותו והיא ממליצה עליו לתלמידים ולציבור הרחב. אבל ההכרה הזו אינה יכולה למנוע את סגירתו, כי זכות הקניין הפרטי של הבעלים גוברת. וכאן חייבת לבוא חשיבה מחוץ לקופסה, פתרון שירבע את המעגל ויותיר את שני הצדדים מרוצים. או שהמדינה תקנה את הדירה, או שהבנות יתחלקו עם הבעלים בהכנסות, או שהמדינה תשלם לו את ההפרש בין השכירות הנוכחית לבין הצפויה, או כל פתרון אחר.

בהסתכלות רוחבית, המדינה גם צריכה למנוע גורל דומה מאתרי מורשת אחרים. אם מקום הוא מספיק חשוב כדי להיכלל ברשימה, הוא גם צריך להיות מספיק חשוב כדי להבטיח שיישאר לנצח בבעלות הציבור. כמו שיש חוקים המגינים על בתים לשימור, המחוקק חייב להגן על אתרי המורשת. כי יש דברים ששווים הרבה יותר מכסף.

עוד משהו בנוגע ליום העצמאות: אני מציע להחזיר את המצעד הצבאי. אין לנו גורם מאחד יותר מאשר צה"ל, ודווקא כאשר האיומים מבחוץ מתעצמים - חשוב שנראה, ושהעולם יראה, שיש לנו מענה.

ודאי תאמרו: השתגעת? להוציא מיליונים כאשר צריך לקצץ בתקציב הביטחון? אז ראשית, יש דברים ששווה להוציא עליהם כסף, וגאווה לאומית היא אחד מהם. שנית ועיקרית, עם קצת חשיבה מקורית אפשר לכסות את העלויות ואולי אפילו לצאת בעודף. המדינה יכולה למכור את זכויות השידור של המצעד, למכור מקומות ישיבה לאורך המסלול, לתת זכיונות לדוכני שתייה ומזון בסמוך אליו, להנפיק מזכרות רשמיות ולעודד תיירות סביב המצעד. שווה מחשבה.