אנדרטאות שובבות של דיו

מזלי הקונדסאי הריץ אותי להרצאה כה משעממת, עד כי פיהוקי איים לבלוע את חוטמי. המרצה ידען בעל שם, אך הרצאתו התפרקדה על העשב הרך של המובן מאליו. ניכר כי חשש להפחיד את הקהל, היושב מולו מלובש ומבושם ומצפה לחוויה אינטלקטואלית שדוּבְשָה מְרוּבֶּה מטרחתה. על כן כפף המלומד לשונו והרכין רעיונותיו, וכאשר חמקה מפיו המילה הגבוהית 'סוּמָא' שלח עין דאוגה לשומעיו ומיהר לבארה.

בעודי מנסה להעיר את רגלי הימנית ואת האונה השמאלית, שרבטתי בפנקסי מחשבות של הבל. למשל: המציאוּת נקראת כך משום שהיא עשויה מצי (של) אות. האם היה איזה מקובל שסבר כך? לא אדע. אך גם מחשבות של הבל, פיקחוּת יש בהן, שהרי הן יודעות שאדם במצוקה יקבלן בברכה. ואמנם, לא גירשתי מחשבות אלו מעליי, ואף הנצחתי אותן באנדרטאות של דיו. "אני רואה שאת רושמת הערות. את סטודנטית?", לחש היושב לצידי. הנדתי בראשי. "אני חוקר ספרות ומשורר, שמי הוא כך וכך", הציג את עצמו (שמו האמיתי שמור במגירה המשותפת של זיכרוני ורחמנותי). "בדיוק כתבתי שיר", התלעלעו עיניו בהתרגשות זהירה, למודת אכזבות, כאשר הגיש לי את מחברתו. היה זה שיר ארוך, עמוס מליצות, ותחת נחיל השורות זמזם נחיל נוסף, של סימני ניקוד, שנדמו בעיניי כזבובים שחורים העטים על פגר שירה. "יש לי עוד כמה שירים, אם זה מעניין אותך", וזיק של תקווה מהוּסָה ניצת בגרונו, המפותל סביב עצמו כמו חֶבֶל אוניות.

כתיבה היא כמו לִחְיוֹת; עיסוק אומלל ושגיב גם יחד. בר-מזל הוא כותב שיש לו איזו נפש נבונה החולקת עימו את פירות רוחו ואף מקנבת אותם. לכך זכו המחזאיות ענת גוב ועדנה מזי"א, חברות טובות שקיימו זוגיות צמודה גם בתיאטרון, עד למותה של גוב. לכאורה, הסרט עליהן חושפני: הוא מציץ אל היחסים האישיים ("אנחנו לא מתנשקות, ומציעות לכל החברות במדינה להפסיק עם זה. זה לא לאקלים הישראלי", צחקו) - וגם אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה ("אני אף פעם לא יודעת אם מה שכתבתי הוא גאוני, טיפשי או שניהם", הודתה גוב ועוררה בהזדהוּת שלי סומק עז). ועם זאת, מדובר בשתי נשים מודעות מאוד לעצמן ולתעשיית הבידור, כך שהן פרמו למען הסרט כמה קצוות, אך לא חשפו את הליבה. מקצועניות.

זהו הפרק הראשון בסדרה על זוגות יוצרים, ואם לשפוט לפי גוב-מזי"א, תהיה זו סדרה רבת עניין. צר לי על מזי"א שנכרתה ממנה נפש אחות. כי כתיבה היא עיסוק בודד ורעב כאותם עורבים המחטטים בפחי אשפה בכיכר שתחת מרפסתי. וכמו העורבים, גם האותיות קוראות "קעק קעק" אל כריכת-שמיים אדישה ופורשות נוצותיהן השחורות ועפות, יודעות שהן "מגורשות לעד ממִשְתֶה החיים".