הרבנים הראשיים לישראל סיימו עשר שנות כהונה סמוך לחג הפסח. בשל הבחירות לכנסת נדחתה בחירת מחליפיהם ובחקיקת בזק הוארכה כהונת הנוכחיים בארבעה חודשים. אגב, האם מישהו שם לב כי המועד החדש הוא...
תשעה באב? ("מגלגלין חובה ליום חייב"?)
המועמדים כבר 'נטחנו' בתקשורת, ולא באתי להעיר על אישיותם וכישוריהם, אלא רק כלפי הצעות חקיקה שעל סדר היום הציבורי. ארבע-חמש הצעות חוק מרחפות בחלל הפוליטי, כמו הגדלת הגוף הבוחר תוך שינוי הרכבו בכלל ותיגבור כמות הנשים בו, בפרט; העלאת גיל החסימה מ-70 ל-75 ואיפשור מירוץ חוזר גם לאחר תום הקדנציה; דרישת כושר דיינות מכל מועמד בצד כושר לרבנות-עיר; הפרדה בין תפקידי הרב הראשי ונשיאות בית הדין הרבני הגדול, והצעה ותיקה להסתפק ברב ראשי אחד בלבד.
א. עיתוי חלק מן ההצעות ראויות לעצמן, אך כאן הערתי הראשונה. הן נתפרו על ברכי רצון לקדם מועמד פלוני או אלמוני, במישרין או בתחבולות עקיפות. מצב זה בלתי ראוי בעליל, בוודאי בהקשר של 'פוליטיקה נקייה' ועל-אחת-כמה-וכמה סביב רבנים ראשיים לישראל. אך גם אם נתעלם משיקול זה, העיתוי, העכשווי, בדמדומי בין השמשות, עלול להוביל לכך שלפחות שנתיים לא יכהנו רבנים ראשיים בכלל, עד שישתוו בענייני חקיקה, וארגוני-אנטי יערערו והבג"צ אולי יאשר. וכבר חזינו ערים רבות בישראל בהן הכסא נותר ריק שנים ארוכות בעקבות מחלוקות וחריצת דין "גם לי גם לך לא יהיה". צאו ובידקו בציציותיה של ירושלים אשר שני רבניה (הרבנים שלום משאש ויצחק קוליץ) הלכו לעולמם בדיוק לפני עשור (! בתשס"ג), והחיים נמשכים...
ב. גיל ודיל ומכאן להערות מהותיות יותר; הצעת החקיקה היותר מדוברת היא העלאת גיל המועמדים ל-75 (לטובת הרב אריאל) ו'על הדרך' לאפשר לרב ראשי שכיהן להגיש מועמדות (לטובת דיל
הרב עמאר). העלאת הגיל היא נכונה והכרחית, שהרי האישים התורניים הסמכותיים, בכל המגזרים, הם מעל לגיל 70. כך היה, הווה ויהיה. בקדנציות האחרונות הרבנים הראשיים הכריזו בעצמם על 'כפיפות שוטפת' לרבנים חיצוניים. אומנם אין בכך פסול עקרוני, אך מי שחפץ לייקר את מעמד הרבנות, ולא לגמדו במודע, חייב לאפשר לדמויות-על לכהן (אם כי אני מסופק האם ייאותו, והאם בכלל הייתי ממליץ להם, לו שאלו את פי).
אבל, הצעת-חוק זו נולדה על ברכי דיל מפוקפק בין מפלגות הבית-היהודי ושס לבחירת הרבנים עמאר ואריאל. ביחס לרב אריאל שתיים הן הערותיי; הוא אכן הראוי מכולם, משכמו ומעלה, אך למיטב ידיעתי מועמדות זו כפויה עליו ואינו חפץ בה כלל. לו נמלך בי, לא הייתי ממליץ לו להיכנס לקדירה זו הכוללת עיסוק בסכסוכים ובנושאים פרסונאליים למכביר. ובעיקר, אם ייבחר איש הציונות-הדתית לתפקיד, ולא משנה מי בדיוק, הרב אריאל ממילא יקבל מעמד בלתי רשמי של פוסק-על ומתווה עליון למדיניות התורנית הממלכתית. בוודאי כך יהיה אם ייבחר איש רבני צוהר, הרב דוד סתיו, הכפוף כבר היום למרותו של הרב אריאל...
ובאשר למחיר הגיל-דיל, המשך כהונתו של הרב עמאר, אם גזירה היא נקבל, אך אם לדין - יש תשובה בשדה ה'הישגים' וה'קבלות', ואין להאריך במה שאמרו לקצר. ועוד לא אמרנו מילה על אמינות דיל עם שס.
ג. עירוב פרשיות רבנות-דיינות הצעת החוק לשינוי הרכב הגוף הבוחר 'הגניבה' סעיף המתאים לרבנים עמאר, סתיו וישראל-מאיר לאו בלבד, והוא דרישה להחזיק בכושר דיינות בנוסף לכהונת רב-עיר. דרישה זו 'מפילה' על הסף את הרבנים אריאל, איגרא, שפירא, דוד לאו, אברהם יוסף וגרוסמן (וכמדומני גם יהודה דרעי). איני יודע מי הגה רעיון עוועים זה, שיהיה בכייה לדורות, אך גם עניינית הוא שגוי מן היסוד. הערתי קשורה גם להצעה להפריד בין משרת הרב הראשי לנשיא בית הדין הגדול.
דיינות הוא מקצוע ספציפי בהלכות אבן העזר וחושן המשפט. ידע חשוב זה, וגם 'מזג שיפוטי', אינם קשורים לתפקיד רבני-חינוכי וגם לא למדיניות הפסיקה במרבית הנושאים שעל שולחנה של הרבנות הראשית. יתר על כן, הניסיון מלמד כי השפעת נשיא בית הדין הגדול על האג'נדה הפסיקתית בבתי הדין נמוכה עד אפסית. טעות רווחת נוספת היא כי נושא הגיור, המצוי 'על השולחן', שייך למחוזות בתי הדין הרבניים. ולא היא! מיסודו (על-ידי בתשנ"ה, 95') מערך הגיור נסמך על שולחנו של הרב הראשי כ'ראש העדה הדתית' ולא כנשיא בית הדין. מערך הגיור איננו חלק ממערכת בתי הדין. אכן, לרב הראשי יש השפעה רבה בתחום זה, אך לא מתוקף תפקידו כנשיא בית הדין. גם הנושא לכשעצמו איננו דורש ידע בדיינות הקלאסית.
