מסע הרצח בבאר שבע זכה לכיסוי נרחב ביותר ,תיאור מפורט של פרטי הרצח ,עיסוק ברוצח ופרשנויות פסיכולוגיות ופוליטיות נרחבות. הגדיל לעשות עיתון
ידיעות אחרונות שהקדיש למחרת הרצח 15 עמודים לעיסוק בפרשה. מאז הרצח משדרת הטלוויזיה שוב ושוב תמונות מהרצח, וכל מי שקשור לרצח זוכה לראיון כולל אימו של הרוצח. אין ספק כי מסע הרצח הוא דבר נורא ובלתי מובן, והציבור רוצה לדעת פרטים הקשורים בפרשה.
עם זאת, הפרסום והעיסוק האובססיבי בפרטי הרצח עלול להעלות רעיונות דומים בקרב רוצחים פוטנציאליים. מחקרים על תופעות של התאבדות או מעשי רצח מסוג מסוים, כמו רצח נשים ע"י בני זוגם , מלמדים כי דיווחים נרחבים על תופעות כאלו גוררים לעתים קרובות חיקוי של מעשים כאלו, ע"י אנשים בעלי מופרעות דומה. הדוגמה המובהקת לכך היא "אפקט וורתר" - גל ההתאבדויות באירופה במאה ה18 בעקבות הספר "ייסורי וורתר הצעיר" מאת גתה.
מאז נצפו תופעות דומות בעולם. בארץ פורסם כי חלה עלייה של 24% בניסיונות ההתאבדות בעקבות התאבדותו של
דודו טופז.ובתקופת המחאה החברתית,היה גל של הצתות עצמיות בעקבות ההצתה העצמית של משה סילמן. תופעה דומה מתרחשת אחרי רצח של אישה בידי בעלה. בעבודתי כעובדת סוציאלית נתקלתי בתופעה שלאחר רצח כזה, נשים שהיו מסוכסכות עם בעליהן התלוננו,כי בעליהן איימו עליהן שאם לא ימלאו את רצונם יזכו לגורל דומה לנרצחת. גם מסעות רצח של יחידים גוררים לעתים תופעות דומות. האם הושפע איתמר אלון מדיווחים על מסעות רצח כנקמה, שהתרחשו בארה"ב? אין לדעת.
לכן, לדעתי במקרים מעין אלו ראוי שאמצעי התקשורת ינקטו איפוק בדיווחים, למרות הסיפור הסנסציוני, והסקרנות הציבורית. האיפוק נחוץ, ולו רק בגלל צל צילו של חשש כי דיווח נרחב ומפורט, הנותן פרסום לרוצח, עלול להעלות רעיונות במוחם של אנשים הנמצאים במצוקה קשה, ולהיות זרז של מעשים דומים.
בהקשר זה ראוי לגנות את השימוש ברצח שעושים פוליטיקאים ואישי ציבור כדי לקדם את נושאים החשובים להם. כך מאז הרצח נשמעו התקפות על התנהלות הבנקים ועל המדיניות הכלכלית. בדברים אלו יש מעין הבנה למעשה הרצח הנתעב, שבוצע כביכול מתוך מצוקה כלכלית ועלול חס וחלילה להוביל למעשי אלימות נוספים.