בקרב על הנשיאות התמודדו שלושה - ניצחונו של
שמעון פרס על ראובן ריבלין ו
קולט אביטל הושג בדרך בלתי כשרה. קמפיין הבחירות שלו היה רצוף הפחדות, קומבינות, תככים, איומים ואתנן. הכל, בגיבוי ובשיווק אגרסיבי של התקשורת וראש הממשלה אז
אהוד אולמרט.
קבלו כותרת: "ח"כ מקדימה שלא יתמוך בפרס, יחוסל פוליטית" (הארץ, 1.6.07). מדובר בשלושה ח"כים:
עמירה דותן,
מרינה סולודקין ו
זאב אלקין. לעיתונאי שחר אילן אמרה דותן: "אני מתביישת במפלגתי". קבלו עוד כותרת, והפעם ממי שהתמודדה מול פרס: "קולט אביטל: תומכי פרס איימו עליי" (
מעריב, 12.6.07).
אבל לא רק איומים והפחדות דחפו את בחירת פרס. גם אתנן של מיליונים לשס. כותב בעניין הזה
צבי לביא: "
משולם נהרי הוא אחד האדריכלים אם לא המוביל, שריפדו את דרכו של פרס לנשיאות. התמיכה בו לא ניתנה בחינם. לכל מחווה שנדרש מהגוש החרדי יש מחיר" [ynet ,15.6.07]. מדובר בחוק שמחייב את הרשויות המקומיות לתמוך בכל מוסדות החינוך החרדים, רובם פרטיים. (אם שאלתם) עלות החוק, לפי הערכות השלטון המקומי, כ-400 מיליון שקל בשנה.
מסתבר שכאשר התקשורת מגבה ותומכת, (כמעט) העברת מיליונים לשס היא מעשה נכון. מנקודת מבט אובייקטיבית, זקן בן 85, שמתמודד על כהונה רמה של שבע שנים, זה שיא עולמי. אין דברים כאלה. במיוחד אם אנחנו זוכרים את ההשפלות שהאיש הזה עבר. אזרחים השליכו לעברו עגבניות בימים שמחירן נגע בשמיים. על זה תוסיפו את ה"זובור" שהעביר אותו
אהוד ברק בטרם השליך לעברו את ה"עצם" שהתקשורת כינתה "המשרד לפיתוח אזורי".
אדם עם שאיפת כבוד אדירה אחרי שהפסיד ל
עמיר פרץ, שיגר אליו
ירון לונדון מסר בהיר. תחת הכותרת "די שמעון, זמנך חלף" כתב לונדון: "את חרדת הכבוד כלפי איש זה, תחליף עד מהרה תחושת מיאוס. את ההתפעלות מחיוניותו, יחליף הרצון לסלקו מעל פנינו, למחוץ אותו, כפי שמוחצים דבורה זמזמנית". והוא מסיים בתחינה: "הרפה מאתנו שמעון" (
ידיעות אחרונות, 28.11.05). "למחוץ אותו כפי שמוחצים דבורה זמזמנית", הוא כתב...
בימים שאמר לתקשורת "בשביל מה אני צריך את זה", כתב עליו פרופסור יחיעם וייץ: "מדובר באדם שמוכן לעשות הכל כדי לקבל תפקיד שיש בו שררה. קשה למצוא אדם עם שאיפת כבוד כה אדירה כמו פרס. כדי לממש את זה, הוא מוכן לחצות את כל הקווים האדומים... הדבר השני שפרס מוכן לעשות, מדכדך עוד יותר: יכולתו המדהימה לספוג את כל העלבונות כדי להישאר ליד קרן השפע של השלטון. ניתן אפוא להגיע למסקנה, שפרס יכול להיות נשיא מצוין בארץ גינס, אך לא במדינת ישראל" מסכם וייץ (ynet ,5.6.07).
רבים לא זוכרים, אבל אחרי התפטרות
עמרם מצנע מהנהגת העבודה, הוא "קיבל" (לא נבחר) את תפקיד היושב-ראש, רק לאחר שהתחייב פומבית לא להתמודד על הנהגת המפלגה. בראיון ל
דן מרגלית (מאי 2003) הוא אמר: "שבעתי התמודדויות. אני לא מחפש יותר תפקידים. אני כאן כדי לשקם את המפלגה". נו?! (יש ביו-טיוב!)
לא רק שהפר את ההתחייבות שלו תוך כדי גיוס תרומות אסורות (שלוש מאות עשרים אלף דולר); אחרי שהפסיד, לא כיבד את ההכרעה וערק לקדימה. אחיו הגזען, הקבלן גיגי פרס, הסביר את התחושות: "הפלנגות מדרום ספרד השתלטו על המפלגה".
סיכום ביניים (רוב) הציבור אוהד אותו, התקשורת מפרגנת לו, ובעולם פורשים שטיח אדום לרגליו. אבל מי שמכירה אותו באמת, זוהי סוניה (ז"ל). והיא את דעתה האמיתית עליו אמרה כשסילקה אותו והסירה את שם המשפחה "פרס" מדלת ביתה. אני עם סוניה...
הלכתי לארכיון והוצאתי שישה סרטונים. ולמרות שכל סרטון הוא סיפור בפני עצמו, יש להם אפיון:
שמעון פרס רוצה עוד. שופופו...
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
