בטר פלייס - כמה חוכמות בדיעבד

אין כמו שמחה כשמחה לאיד, זו התחושה שמתקבלת בשבוע האחרון עם קריסתה הסופית של בטר פלייס. שי אגסי עשה טעויות לאורך הדרך, ללא ספק, אבל כמובן שזוהי חוכמה גדולה להיות חכמים בדיעבד. עכשיו נראה שהרבה אנשים מאוד נהנים לצטט את ההצהרות וההבטחות הגרנדיוזיות של שי אגסי ולהדגיש את כמות הכסף שעופר הפסידו.

חלק נכבד מהביקורות על שי אגסי הן ההבטחות וההצהרות המופרכות שהפיץ בתחילת הדרך, אשר כמובן לא התממשו. אבל צריך לזכור מה שי אגסי וחברת בטר פלייס ניסו לעשות. הם ניסו לחולל מהפכה משמעותית בשני הענפים הגדולים ביותר בעולם, שבו פועלות החברות עם הכי הרבה הכנסות והכי הרבה השפעה על מקבלי ההחלטות. מתוך 10 החברות בפורטון 500 (500 החברות בעלות ההכנסות הגבוהות ביותר בארה"ב), שש חברות הן בתחום הרכב והדלק.

אם מסתכלים על הרשימה העולמית של 10 החברות הגדולות ביותר, מדובר על שמונה חברות בתחום הרכב והדלק. אלו הם ענפים אדירים שיש להם הרבה מה להפסיד ויעשו הכל כדי למנוע שינויים והפרה של המצב הקיים. כלומר, בטר פלייס ללא ספק נכנסה לתחום של ענקים וניסתה לחולל מהפך.

אין זה אומר שחברות הדלק והרכב פעלו בצורה ישירה כדי לטרפד את בטר פלייס. היא בטח עוד לא אפילו הופיעה אצלם על הראדאר, אבל כדי לחולל שינוי בענפים ענקיים אלו, יש צורך בהשקעות ענק. במשך עשרות שנים, חברות הדלק והרכב חינכו אותנו להתנהג בצורה מסוימת בכל הקשור לתחבורה, בהשקעה של מיליארדים, וכאשר חברת בטר פלייס ניסתה לשנות הרגלים אלו, היא נכנסה למאבק מאוד קשה ומורכב עם הרגלי הצרכן.

לכן שי אגסי ובטר פלייס לא יכלו להרשות לעצמם להצטנע. זהו אתגר אדיר, שכדי לעשות זאת ולהצליח, אי-אפשר להצטנע וללכת "בקטן", חייבים ללכת על זה בגדול ועד הסוף. כל יזם יודע, שאם הוא עצמו אינו מאמין ברעיון שלו בצורה מלאה ומשווק אותו כאילו זהו הדבר הגדול הבא, אין סיכוי להצליח בשלבים הראשונים של הקמת העסק, אשר עוסקים בעיקר בגיוס כספים ובגיוס אנשים טובים. בשלב המיזם הוא עדיין בגדר חלום, חייבים למכור את הפוטנציאל שטמון בו וחייבים לעשות זאת בצורה משכנעת.

כדי להרים את בטר פלייס, היה צורך בהשקעה של מאות מיליונים וגיוס צוות עובדים ברמה הגבוהה ביותר. כדי לעשות מהלך כזה, חייבים להציג פתרון מושלם, עם פוטנציאל הצלחה גדול ולמכור את הרעיון בצורה השאפתנית והיומרנית ביותר. כל ניסיון להצניע את הרעיון ולהציג אותו כמשהו קטן ולא משמעותי, לא היה מצליח. את הספקות צריך להשאיר למשקיעים להעלות, הם כבר יחשבו על כל הסיכונים לאורך התהליך וייקחו אותם בחשבון בשיקוליהם. היזם צריך להציג, לפחות בהתחלה, בעיקר את הצדדים החיוביים והמבטיחים של המיזם.

איזה משקיע רציני היה מוכן לשים כמה עשרות או מאות מיליוני דולרים, אם לא היו מבטיחים לו הצלחה אדירה שתעשה מהפכה ותכבוש את העולם? מי היה מוכן להצטרף למיזם, אם לא היו מציגים לו אותו כהצלחה בטוחה שתחולל מהפכה? אני בטוח ששי אגסי אכן האמין ברעיון שלו ויכולת ההצלחה שלו, אבל גם אם לא, לא הייתה לו ברירה, אלא לשווק אותו בצורה כה אגרסיבית ויומרנית.

ללא כל ההצהרות שלו, לא היה שום סיכוי שמישהו ייקח אותו ברצינות וישקיע סכומים כאלה. אף מנהל בכיר בעל ניסיון ומוניטין לא היה מוכן להצטרף למיזם שבו היזם בעצמו איננו משוכנע לגמרי בסיכויי ההצלחה. אני גם בטוח שבמקביל, מאחורי הקלעים, הוצגו לאותם משקיעים ומנהלים הסכנות והאתגרים שעומדים בפני מיזם כזה, הרי לא מדובר באנשים טיפשים. וממילא אותם משקיעים עשו את הניתוחים ולקחו בחשבון את הסכנות, אבל אין מקום לחשוף את אותם סיכונים בצורה נרחבת וציבורית, הרי בסופו של דבר צריך ליצור אמון בהצלחה גם אצל הציבור הרחב, שאמור לרכוש את הרכבים ולהשתמש בשירות.

כולנו זוכרים תמיד שני סוגים של מיזמים, כאלה שהצליחו בגדול או כאלה שנכשלו בגדול והפסידו הרבה כסף. הקו המפריד בין שני סוגי המיזמים הללו הוא לפעמים דק מאוד ואירועים מקריים עשויים להפוך הצלחה לכישלון ולהפך. אם לא היו אנשים כמו שי אגסי, אשר לוקחים סיכונים ושואפים גבוה, לא היו את סיפורי ההצלחה הגדולים, או לפחות היו פחות מהם. בטר פלייס היה מיזם יומרני ושאפתני שהיה חייב להיות מוצג באור מאוד חיובי. ללא ספק נעשו לאורך התהליך טעויות רבות, אשר בסופו של דבר הביאו לכישלונו, אבל כמובן שזוהי חוכמה בדיעבד.