במאמרו "שיקחו אחריות",
מעריב - דעות, מיום 26.5.13, טוען
אמנון לורד שמדיניות אובמה בשנתיים הראשונות לקדנציה הראשונה שלו, הכשילה את הסיכוי המעשי האחרון לפשרה סבירה עם הפלשתינים. במציאות שנוצרה באזור לאחר מכן ועל-רקע התנהלותו של אובמה מאז, אין זה מעשי לדבר על ויתור על השליטה בשטחי איו"ש, בעיקר מטעמים של ביטחון
לאומי לישראל, כשלא חל שום שינוי בסיבות האחרות. המשך התעקשות אמריקנית בשאלה זו, המתבטאת כיום בעיקר במסעות הדילוגים של קרי באזור, היא פן אקטואלי בולט של חוסר אונים, חוסר חשיבה יוצרת וחוסר זיקה למציאות בהם מתנהל ממשל אובמה לאורך כל הדרך.
יפה, ואולי אפילו נכון - אז מה?! ממשל אובמה מקדם מדיניות שנראית לו מתאימה לצרכיו ולנכונותו להשקיע בסיפור הישן, המעצבן וחסר התכלית המכונה השגת הסדר בסיכסוך הישראלי-ערבי. מלבד הצדדים המעורבים עצמם, ארה"ב השקיעה בנושא זה יותר משאבים ויותר ומאמצים מכל מדינה אחרת. נראה שאובמה מייצג שלב נוסף של שינוי מגמה בגישה האמריקנית שהתחיל לפניו אך מקבל דגשים חדשים בממשלו. אני סבור שבליבו הממשל מבין שאין סיכוי לפריצת דרך מהותית בגלל שתי סיבות מרכזיות: א. המנהיגות בשני הצדדים אינה מסוגלת למכור לציבור האזרחים שלה מהלך שיש בו "התקפלות" חד-צדדית מרחיקה לכת, בין היתר משום שכל צד מאמין שאין זה אינטרס מובהק שלו או כורח אמיתי. ב. הציבור בשני הצדדים, אף שאינו שש לעימות צבאי, אינו מאמין ברצון הטוב של הצד השני, ואינו מוכן לוויתורים הקשים הדרושים לפשרה היסטורית הוגנת
1.
ישראל טוענת חזור ושנה שהיא בלבד אחראית לביטחון הלאומי שלה, ובצדק; זו אבן-יסוד בריבונות של כל מדינה. ואם כך, אזי בשאלות יסוד של הביטחון הלאומי, היא אינה חייבת דין וחשבון לאף אחד. בפוליטיקה העולמית, כאשר מדינה כישראל טוענת טענה ממין זה מול מעצמה עולמית כארה"ב, תיתכנה שתי התפתחויות: ארה"ב תדחה את הגישה על הסף, ותכתיב לישראל מהלכים, לרבות מהלכים המסכנים לדעת ישראל את ביטחונה וקיומה. זו התפתחות חמורה מבחינת ישראל, אבל גם התפתחות רעה מאוד לשנים רבות עבור ארה"ב. קרוב לוודאי שמהלך מסוג זה, יקלע את הממשל למשבר מבית, ויפגע אנושות במעמד האזורי והעולמי של ארה"ב כבעלת-ברית וכשותפה אמינה, כשבנוסף לכך היא מסתכנת בכישלון חרוץ.
התפתחות אפשרית אחרת היא ההתפתחות המתרחשת כיום הלכה למעשה. זו התחילה עוד לפני אובמה, והעצימה בתקופתו. ההתפתחות נשענת על ההכרה שאין אפשרות לכפות הסדר יציב על צדדים יריבים שאינם משלימים זה עם זה, וכי ניסיון כזה יכשל במוקדם או במאוחר, יזיק לצדדים ויזיק גם לשושבין הראשי. במצב הנוכחי מנסה ארצות הברית "להכיל" את אי-היציבות שיוצר הסיכסוך הישראלי-ערבי, בין היתר ע"י העמדת פנים של קיום מו"מ. היה ותווצרנה נסיבות שתאפשרנה פריצת-דרך, תפעיל ארה"ב את מלוא השפעתה להשיג הכרעה. אם לא תווצר הזדמנות כזו, לפחות תמנענה התפרצויות שמקורן בתיסכול, חוסר תקוה וחוסר תכלית, שגם הן עשויות להתאפיין בדינמיקה בלתי-נשלטת. במהלכיה הנוכחיים ארה"ב אינה דוחקת את ישראל או את הערבים לפינה
2, אינה מסכנת יתר על המידה את עצמה, מנמיכה להבות ואולי גם ציפיות ו"שולטת" טוב יותר במצב. בה בעת היא נשארת בעמדה של הכוח המרכזי ביוזמה המדינית הקשורה במו"מ, וגם לכך ערך פוליטי.
בקונסטלציה זו, הדילמה הישראלית בשאלת מדיניות הביטחון הלאומי נגזרת מהסוגיות הבאות:
א.
אין בישראל דעה אחת מגובשת וחד-משמעית באשר לטיבם של גבולות הביטחון המינימליים עליהם אין לוותר בשום תנאי. ברור שאלה אינם גבולות 6 ביוני 1967. כמו-כן, ברור שהחלטה בנושא זה היא החלטה בלתי-הפיכה, ולכן חייבת להתבסס על ה"מקרה הגרוע" (worst case) של איום אסטרטגי על ישראל. מבחינת ארה"ב ואירופה - שפחות "רגישה" ופחות "אחראית" בנושא ביטחון ישראל - ישראל מספיק חזקה כיום בכדי ליטול סיכונים למען השלום; עניין של נוחיות מטעמי ויכוח ולא של הוויה מציאותית. שכן, הוויכוח הישראלי אינו עם הפלשתינים אלא עם הליגה הערבית. באשר למה שיהיה בעתיד, מוכנה ארה"ב להבטיח "הרים וגבעות" של תמיכה מדינית וצבאית, בידיעה מוחלטת שלהבטחות אלה יש כיסוי חלקי כל עוד הממשל המבטיח בשלטון, ולאחר מכן הכל פתוח...
ב.
האיום האסטרטגי על ישראל כולל גם איום דמוגרפי. האיום הדמוגרפי נבנה על יסוד הנחות והערכות שחלקן לא נבדקו מעולם, על חלקן ידוע שאין להן אחיזה במציאות, אך יש מי שדואג לא לברר את האמת, וחלקן במקרה הטוב הן נושא לוויכוח קונספטואלי-אידיאולוגי.
כך, למשל, לא ברור מדוע כל דיון בשאלה הדמוגרפית מגיע מיד לטענה שהריבוי הטבעי הערבי הוא מקשה אחת ויש לראותו תמיד ובכל תנאי בקונטקסט של ארץ-ישראל המערבית, אבל לא כך לגבי ערב רב של קבוצות ועדות ומוצאים ושבטים בכל מקום אחר במזרח התיכון שם מתבצעת התאמה ל"צרכי נוחיות" של הפרדה הדמוגרפית מהדיון הפוליטי. אני לא רואה שום קשר הכרחי בין ערביי ישראל לבין תושבי עזה - לא אם תקום בסופו של דבר מדינה ערבית-פלשתינית על חלק מהשטח ולא אם לא תקום. כשם שאין מחברים את אוכלוסיית איו"ש לירדן באופן אוטומטי, אין יסוד ענייני לעשות זאת במקומות אחרים, אלא אם מאחורי הטענה מסתתרת מטרה פוליטית, שהטענה היא מנוף לקידומה.
יש בישראל מספר אסכולות המנסות לצייר תמונה של המצאי הדמוגרפי, ולצידן תחזית של מגמת ההתפתחות הצפויה. כל האסכולות חסרות מידע בסיסי ונתונים בדוקים כאלה ואחרים על הנעשה בעזה ו/או באיו"ש. עיסוק בדמוגרפיה ללא בסיס נתונים מהימן, ללא מידע על תנועת אוכלוסין וללא מידע על מצב בריאות ועל מגמות ונטיות הגירה, איננו רציני. בכל העולם "הנאור" השיטות לבניית מודל דמוגרפי נשענות על מפקדים מתוכננים בקפידה, הנערכים תחת פיקוח קפדני למניעת טעויות והטעיות.
באיו"ש, ככל הידוע לי, לא נערך מפקד כולל כבר למעלה מעשר שנים, וכל בר-בי-רב מבין שהאינטרס הפלשתיני הוא להאדיר את שיעור גידול האוכלוסין במקום, ולו רק מפני שיש מי בישראל שמוכן לראות בדבר איום אסטרטגי. אין מגוחך מזה בעיסוק בביטחון לאומי. באותו אופן מתעלמים במקומותינו מהעובדה שקיימת תנועת הגירה ערבית לא מבוטלת אל מחוץ לאיו"ש, ובאופן מוזר ביותר אין מדיניות ישראלית מקבילה, של עידוד הגירה-מרצון זו...
ג.
הדיון על עתיד ותוואי גבולות הקבע, מתנהל באופן הרפתקני, לא מקצועי ולא רציני, בעזרת תקשורת מגוייסת, שבמקרים רבים היא אפילו שקרית. הדיון מתעלם בדרך כלל אפילו מחוקיה של מדינת ישראל האוסרים העברת שטחי מולדת לשליטת זרים. דיון זה הוא לרוב פונקצית "מדרגה ("כן" - "לא") של המפלגה המרכיבה את הממשלה ושל מספר מצומצם של דמויות מפתח בה, שסמכותם בנושא לוטה בערפל במקרה הטוב.
3 בחלק מהסקרים העוסקים בשאלות של דעת קהל על פתרון "שתי המדינות" - המנטרה האוסלואית - עוקפים המתדיינים את בעיות היסוד באמצעות "הגדרות יצירתיות" לעולם המושגים עליו נסב הדיון.
כך, למשל, מתנהל הדיון כאשר הרשות הפלשתינית מוגדרת כנציגת העם הפלשתיני, אעל-פי שהיא שולטת על ומייצגת חלק מינורי ממנו. כך, למשל, ארץ ישראל לגבי חלק מהמתדיינים היא תחומי הקו הירוק, לאחרים זו ארץ ישראל המערבית, ויש מי שרואים בה את גבולות החלוקה מ-1947 ועוד. לנוחיות הוויכוח מחברים חסידי הדמון הדמוגרפי את כלל האוכלוסיה הערבית באיו"ש ועזה, מוסיפים לכך את ערביי ישראל, אך שוכחים את המהגרים הבלתי חקיים שביניהם, את כפל המנייה של קבוצות באוכלוסיה זו, ובעיקר את העובדה שבירדן יושבים יותר פלשתינים מאשר באיו"ש ובמדינות המזרח התיכון הערביות יש יותר פלשתינים מאשר בעזה, המונעות מהם אזרחות. ולכך ניתן להוסיף את מדיניות הנצחת הפליטים של האו"ם ושל הליגה הערבית. את העובדה שרבים מהמכונים פלשתינים או פליטים, כבר מזמן אינם כאלה על-פי כל הגדרה המקובלת בעולם העוסק בתנועות אוכלוסין, ועוד, ועוד.
עצם השאלה בדבר קיומו של עם פלשתיני טעונה בירור יסודי, משום שאם יש בעולם הערבי מי שמערער על קיומו של עם יהודי בעל היסטוריה של 3500 שנים, בוודאי יתקשה להגן על קיומו של עם פלשתיני על יסוד קריטריונים אוביקטיביים ולא על-יסוד זכות מפוקפקת להגדרה עצמית, שאינה שמורה לכל העמים במידה שווה.
ד. חוגים בישראל הם יצרני ומקדמי הרעיונות ההרסניים ביותר בכל הנוגע להשמצת המדינה השחרת התנהלותה, גיוס לחצים בינלאומיים לשינוי מדיניות בניגוד להחלטות הדמוקרטיות של רוב האוכלוסיה, קעקוע שיטתי של הנרטיב הלאומי הציוני ושל הצדק הטבעי המגיע לעם היהודי, של המציאות הראלית באזור מאז שנות ה- 80 של המאה ה- 19, של הבגידה הבריטית בישוב היהודי לאחר שקיבלה בריטניה את אישור חבר המדינות להחזיק במנדט שתפקידו לדאוג להסדרת פתרון סביר במחלוקת הלאומית שבין היהודים לערבים בארץ ישראל. במקום זאת הקימה את ממלכת ירדן (לשם מה ועל סמך מה?) ומאז היא עוסקת בניסיון למזער ולגמד את תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי.
במקום לתקן את העיוותים הגיאופוליטיים שיצרה ברבע הראשון של המאה ה-20, ולעצב מציאות היסטורית של הסדר מדיני ערבי-יהודי סביר באזור, עוסקת בריטניה כיום באינטנסיביות רבה, ובעזרתם האדיבה של מוכי עיוורון כמותה באירופה ושל מוכי שנאה עצמית בישראל, בניסיון להוסיף חטא על פשע. המוזרים ביותר והדוחים ביותר הם "המוכיחים בשער מבית", שככל שנחלשת אחיזתם בדעת הקהל היהודית בישראל, כך מקצינים הם את עמדותיהם ותרומתם השלילית כלפי חוץ, כשפוסט-ציונות היא ביטוי קיצוני ובולט של העדפות אלה.
לאחרונה גולשת הקרתנות גם לעבר סקרי דעת-קהל, שאמורים להיות כלי "מדעי" לבחינת עמדות ודעות בשאלות של אקטואליה, אידיאולוגיה ועוד. ולמרות העובדה שכלל ידוע הוא שסקרים מבטאים דעת קבוצות למועד עריכתם, נערכים הסקרים ומתפרסמים כאשר הם מבליעים את חולשותיהם ומגבלות תוקפם. לגבי "פתרון שתי המדינות", הם מיתמרים לבטא דעות רוב ומיעוט "מוחלטות" אף על-פי שאין בנמצא דבר-מה גנרי הנקרא "עיקרון שתי המדינות" משום שאין מדינת עיקרון, יש רק מדינה קונקרטית. יש מדינה עם גבולות מוגדרים, סדרי-ביטחון מוגדרים, הכרה הדדית כדרישת סף, מדינה עם או בלי פתרון מניח את הדעת בשאלת ירושלים, מדינה עם או בלי חזרת פליטים, מדינה שמתלווה להקמתה סיום הסיכסוך היהודי-ערבי, או לא מתלווה ועוד כהנה וכהנה. שאלת שאלות גנריות, שאינן מתארות פתרון קונקרטי, מכוונות או מבצעות דה-פקטו גניבת דעת במודע.
ברור לכל מי שעוקב מעט אחר סקרים, שדעת הקהל שונה בכל תמהיל אפשרי, בכל רגע נתון. גניבת דעת אחרת היא ניטרול "נבחר" של חלקים מהציבור מתוך המדגם נבדק, מתוך הבנה שאוכלוסיות מסויימות עשויות לשנות מהותית את התוצאות. כך למשל נטרול אוכלוסיית איו"ש מסקרי דעת-קהל הבוחנים עמדות כלפי פתרון על-פי "עיקרון שתי המדינות", לא רק משנה את התוצאות, היא גם קובעת נומרוס קלאוזוס יהודי חדש - יש יהודים בישראל שדעתם נחשבת יותר, אלה שגרים בתל אביב למשל, ויש יהודים שדעתם נחשבת פחות, למשל אלה שגרים באיו"ש. וכך פועלים גם בשאלת הגבולות, הדמוגרפיה ועוד. ואם איני מתפלא על מפרסמי סקרים שלהם מטרות פוליטיות מובהקות, אני מתפלא בהחלט על עורכי הסקרים, אנשי המקצוע, שמניחים לאחרים להזנות את מקצועם. אני מבין שעריכת סקרים זו פרנסה, ובכל זאת... הרי גם זנות היא פרנסה, לא כן?!
לסיכום הציבור הלאומי בישראל עדיין לא התבגר, ועדיין מפחד לקרוא לבלוף - "בלוף", ולרמאות - "רמאות"; הגיע הזמן שיתבגר.
אמנון לורד מאשים את התנהלות ארה"ב באזור. אני מאשים, אם כבר, את התנהלות הציבור היהודי בישראל. אחד המקורות העקריים מהם שואבים האמריקנים את "מרצם השלילי" הוא הפסיביות הישראלית. קל להבין מדוע רוב הישראלים אינם מקבלים פתרון גנרי נוסח פרס, וקל לא פחות להבין מדוע רעיונות חלופיים בנוסח "מדינת כל אזרחיה", הם אותה גברת בשינוי אדרת.
הגיע הזמן להפסיק לפסוח על שני הסעיפים ולהציג דברים כהוויתם: במצב הקיים באזור, מצב שימשך עוד שנים לא מעטות, קיימים רק שני מסלולים אפשריים להסדר בדרך של הסכם בטווח השנים הקרובות: א. פדרציה ירדנית-פלשתינית שתכלול כאזרחים את רוב תושבי איו"ש, עם שליטה פונקציונלית על חלק מהשטח שיוותר בריבונות ישראלית עד קו הירדן. תוכנית זו תעודד הגירת פלשתינים מרצון לירדן ותתקן בכך חלק מהפרוורסיה הגיאופוליטית שיצרו המעצמות האימפריאליות באזור במסגרת הסכמי סייקס-פיקו.
ב. הקמת 4-5 קנטונים פלשתינים באיו"ש, כאשר הריבונות והשליטה הביטחונית על השטח בידי ישראל וכל אחד מהקנטונים מהווה אוטונומיה אזרחית, עם אפשרות תנועה בין הקנטונים. בטווח הארוך יותר, קרוב לוודאי שיתחוללו כאן שינויים שיעשו גם פתרונות אלה לבלתי ישימים.
על ישראל לחזור ולהשתלט על צפון רצועת עזה, ולעזוב את יתר שטח הרצועה מכל וכל. השטח הנותר יוכרז כשטח הפקר עוין מבחינה צבאית, והטיפול בו יהיה על-פי רמת האלימות שיפעיל כלפי מדינת ישראל. פתרונות אלה אולי אינם אידאליים, אבל הם חיוניים מבחינת הביטחון הלאומי של ישראל, צודקים מבחינה היסטורית, והרע במיעוטו מבחינת הפלשתינים שבאזור זה.
אין לצפות משום מדינה זרה, תהיה ידידותית כאשר תהיה לפעול על-פי האינטרסים הישראלים יותר משישראל עצמה מוכנה לפעול למענם. למעשה, אולי כאן המקום להזהיר את עצמנו, שטרם ראינו את המלה האמריקנית האחרונה ביחסה של ארה"ב לסכסוך הישראלי-ערבי. הכיוון מתבהר, הקצב פחות ברור; המסר היסודי מאידך-גיסא, ברור מאוד - הכדור וגם האחריות בידי הצדדים; יטעו - ישלמו...
