פחות משעה אחרי שתמה ישיבת ההשבעה החגיגית באולם המליאה, הגישה חברת כנסת חדשה את 3 הצעות החוק הראשונות שלה.
הכנסת, כך כותבים במדורים השונים בעיתונות, היא אומנם הרשות המחוקקת, אלא שבניגוד לפרלמנטים אחרים, כאן זה מתנהל בשיטת המירוץ אחר החוק. בכל סיום מושב נוהגים חברי הכנסת להתפאר ולספר לנו הבוחרים שלנו, מי הניח יותר הצעות חוק, ומי הצליח להעביר את החוק שלו בקריאה ראשונה. חברי הכנסת שלנו לא אוהבים לצייר לנו את התמונה כולה. הם לא יספרו לנו מה קרה עם החוק שהם הציעו. האם הוא באמת הפך לחוק והאם ההצעה שהפכה לחוק אכן מגיעה לידי מימוש והאם יש בכלל מישהו שיאכוף אותו.
אבל חברי הכנסת שלנו אוהבים להגיש ולהגיש ולא במקרה כנסת ישראל היא שיאנית העולם בחקיקה, ושאר הפרלמנטים אפילו לא מתקרבים לתנובת חבר הכנסת הישראלי. ב-4 שנותיה של הכנסת ה-18 אושרו בקריאה שלישית 593 (!) חוקים. בסך-הכול הונחו על שולחנה ב-4 השנים האלה 4,614 (!) הצעות חוק.
ילדים- אסור להעתיק
חברי הכנסת לא בוחלים בשום דרך כדי להגביר את תפוקתם ומוכנים להעתיק הצעות זה מזה ולהגיש אותם כל כמה שנים תחת כותרת אחרת. כך, במהלך 2009 ביקשו כמה חברי כנסת להיטיב את מצבם הכלכלי של חולי הצליאק, שאינם יכולים לצרוך מוצרים הכוללים גלוטן. במהלך המחצית השנייה של 2009 הגישו
מאיר שטרית מקדימה (ביוני), מנחם מוזס מיהדות התורה (באוקטובר) ו
אורי אורבך מהבית היהודי בשיתוף
אילן גילאון ממרצ (בנובמבר) 3 הצעות חוק שמבקשות לסייע בסבסוד המזון המיוחד של החולים.
חסין קדוש
יש גם הצעות שיש לברך על כך, שהם נעלמות ולא מגיעות לידי חוק. הנה למשל הצעת החוק של
ציפי חוטובלי לפיה חיילים דתיים יקבלו מתוקף החוק כמובן, חסינות מפני הדחה אם לא יסכימו להשתתף בטקס שבו ישירו נשים. זה מעניין.
אני מצידי הייתי גם מוסיף בחוק את האפשרות לקבל חסינות מפני הרצאות משעממות של מפקדים שלא מפסיקים לדבר. לפי החוק שאני ממציא חייל יוכל "לנקר" למפקדו מול העיניים ויהיה חסין מפני ריתוק לשבת. החוק הזה יכול להיות מוחל גם על כאלו שמגיעים להתפלל ביום שישי ולא מצליחים להחזיק מעמד בדרשה השבועית של הרב. הם מצליחים להתרכז רק כשהראש שלהם מונח על המשענת של החבר שלהם מקדימה. כל אחד והריכוז שלו.
יש הצעה למשל לאסור את הפרסום של משקאות אלכוהוליים על יד מפורסמים. חברות האלכוהול יצטרכו לחפש להם מפורסמים שלא מפורסמים, כדי לקדם את המכירות שלהם. כשהם ימצאו מישהו כזה ויתחילו לעבוד איתו, הם יגלו שאי-אפשר להמשיך לעבוד איתו, כי מאז שהוא לא היה מפורסם, עברו כמה בקבוקים שלמים שהפכו אותו למפורסם, ועכשיו מה עושים?
או למשל הצעת החוק לאסור קריאת רחובות על שמו של הנשיא לשעבר
משה קצב. קריאת שמות לרחובות, הוא נושא שרק לאחרונה כתבתי עליו, אבל מציע החוק - ח"כ לשעבר אלדד (שפעם היה הסיבה שהצבעתי למפלגה שלה הצבעתי) מסביר שהזיכרון הלאומי ישכח את מעשיו של הנשיא לשעבר וחלילה, מישהו יחליט שכן אפשר לקרוא לרחוב על שמו. זה יפה מצידו של אלדד לדאוג לזיכרון שלנו. לצערנו, נראה לי שישכחו אותו מהר יותר, מאשר שישכחו את מעשיו של קצב.
אגב יש ברשותי תמונה של הנשיא המדובר עם הקדשה אישית אליי. יש דורש? כל המרבה במחיר יזכה בה.
ומה עושים?
יועצים בתחום ממליצים כמה המלצות נכונות לחברי הכנסת, המלצות שנכונות גם לנו שמודדים (אם יש בוחר שמחליט לפי זה במי לבחור) את חברי הכנסת או המועצה שלנו. חברי הכנסת חייבים להפסיק להתמקד רק בסטטיסטיקה ובמספרים. הם (ואנחנו) צריכים להפסיק להתפאר ב-"כמה הצעות חוק הגשתי בכנסת האחרונה" ולהתמקד בכמה הצעות חוק שהם הציעו אכן הגיעו לידי חוק ומומשו בכלל. כמה מהצעות שלהם באמת תרמו למישהו. נכים, חולים, ניצולי שואה, זקנים, עובדים, קופאיות. כולנו צריכים שחברי הכנסת ידאגו לנו, למשל לחוקק חוקים שבאמת יועילו לנו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
