|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
תמונה קבוצתית של משתתפי המפגש במבואה של בית הספר [צילום: הרצל ובלפור חקק]

בית הספר הוא רק געגוע

הדברים הללו נכתבים לאחר מפגש כיתה ח'א של תלמידי בית ספר בית הכרם בירושלים, שסיימו לימודיהם בתשכ"ב-1962. למעלה מיובל שנים חלפו מאז, והתלמידים של פעם באו שוב בהתרגשות, אנו הצטרפנו למחזור של בית הכרם רק בכיתה ז' והתקבלנו בחום על-ידי המחנכת אורה יציב. כשהלכנו למקום בַּשבועות שלפני המפגש לראות מחדש את הכול ולבקר בַּכיתה, הלבבות פעמו מהתרגשות. וגם כיום לאחר האירוע נותרו זיכרונות מתוקים
17/06/2013  |   הרצל חקק, בלפור חקק   |   מאמרים   |   תגובות

חברות וחברים, תשׂומת לב בבקשה
זהו סיפור על פגישה:
היינו בבית ספר והיו רגעים מיוחדים
ותוֹדוּ, נשארנו ילדים...
ילדים אנו בני 65 ומסרבים להתעורר
כי בכל אַחת ואֶחד מאִתנו נמצא הילד
שמסרב להתבגר...

תקופה ארוכה בהיסטוריה היו בתי הספר מיועדים לקבוצות עילית (אליטה), והחינוך לא היה נחלת הכול. המסורת היהודית מייחסת הקמת בתי ספר לשמעון בן שטח, בזמן ממלכת החשמונאים (מאה ראשונה לפנה"ס): ""זכוּר אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב - מלַמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למֵד תורה...התקינו שיהוּ מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים...בא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהוּ מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש, כבן שבע. (בבא בתרא, כ"א עא).
עם הקמת המדינה הוקמו בתחילה בתי ספר לפי זרמים שונים, עד שנקבעה הממלכתיות בחינוך: קמו בתי ספר של החינוך הממלכתי ושל החינוך הממלכתי דתי, וכן בתי ספר של החינוך החרדי. בית הספר בית הכרם היה שייך מלכתחילה לחינוך הממלכתי.
שיר על בית הספר בית הכרם: [קישור]

המנהל דויד בנבנישתי

בתקופתנו מנהל בית הספר היה החוקר וההיסטוריון דויד בנבנישׂתי, שהפך עם השנים לדמות מיתולוגית, שהטביעה חותם בתלמידי בית הספר. היום שמוּרים עמנו האוטוביוגרפיה שחיבר וגם ספריו על יהדות שלוניקי, וכן ספריו ההיסטוריים. מרתק לקרוא היום מכתב שכתב ב-1920 בהיותו צעיר שהגיע לארץ, ולאחר שסיים שירותו בצבא הבריטי, הוא מבקש לעסוק בהוראה. הוא כותב לבית הספר בזיכרון יעקב: "שילחוני לאחת הפינות בארץ ישראל...יינתנו לי ילדים ואתמסר אליהם בכל חום נפשי, אני מרגיש די כוחות למוסרם לחינוך ילדים..." ואחר כך הוא כותב לאחר שהתקבל להוראה: "כל זמני אני שקוע ראשי ורובי בעולם הילדים. כל שעות המנוחה שלי...הן נתונות כולן לתלמידים. אני משתתף איתם בכל משחקיהם, בשיחותיהם, בטיוליהם. בענייניהם הפעוטים וכו'...לבי מלא אהבה לתלמידיי" (מתוך הספר "חלום הצבר הלבן" מאת מירון בנבנישׂתי, 2012). לשמחתנו בכיתתנו למד יוסי בנבנישׂתי, שהיה אחיין של מנהל בית הספר, ועוד לפני שהמציאו את המושג סֵלֵבּ, הוא היא הסֵלֵבּ שיכול להיכנס למנהל ולקרוא לו "דוֹד".

מפגש מחזור לאחר שנים

תלמידים רבים בבתי ספר ברחבי הארץ והעולם מרגישים מדי פעם צורך לקיים מפגשי כיתה או מפגשי שִכבה, אולי מתוך תחושה להשיב את הזמן שחלף, אולי מתוך רצון להביט לאחור ולראות מה השתנה ומה נותר מכל העָבר שחווית פעם.

מה קורה כאשר נפגשים אחרי חמישים שנה?

סופר המתח ג'ון לה קארה התבטא פעם בעניין מפגש מחזור אחרי 25 שנה: "מה שהיה שובֶה לב לפני עשׂרים וחמש שנים נהפך לטרחנות. אתה מתבגר, חבריך נותרו כמו שהיו. אתה משתנֶה, הם נשארו אותו דבר. אתה מזדקן והם נעשו לילדים זקנים. אחר כך הֵם נעשים טרחנים עבורך, ואז אתה פשוט מנתק מגע..."

מתברר, שכאן המפגש היה אחרי 50 שנה, ואין לך תחושה של טרחנות: נותרה תחושה של געגוע לימים שחלפו. הגעגוע לבית הספר הוא געגוע גם לבַית וגם לסֵפר. באותם ימים של ילדוּת, בית הספר היה בַּית, הוא נתן לכולנו תחושת שייכות. הוא נתן תחושת ביטחון וגם שורת מורים שהיו עוגֶן של זהוּת: ראינו אז בהם את מקור-היֶדע. אורה יציב הייתה עבורנו אז "המחנכת", ראינו בה אז מקור הסמכות.

השיר על אורה יציב המחנכת:[קישור]

והיום, כשאנו מביטים על בית הספר במבט לאחור, יש תחושה של סגירת מעגל: מִבּית הספר באנו, ואליו אנו שָבים... זה מקור הצורך לקיים מפגש מחזור של ילדי כיתה ח', וללכת בעקבות החלום האבוד: לבוא אל המבנה שבו היו כל חלומותינו כילדים ולעשׂות חשבון נפש: האם אכן היה בית הספר "בית הכרם" בַּית וגם סֵפר? האם מלבד היותו מקור יֶדע, יָדע בית הספר לפַתח את הכישרונות הגנוזים של כל ילדה וילד? האם ידע להעניק לנו אמוּן בעצמנו ונָטע בנו רצון להצליח? באנו מכל הארץ אל המקום הזה, בית ספר "בית הכרם".

אנו מתבוננים היום בתמונת המחזור ומחפשים בה את המורים של אז, מחפשים את הדמויות, שראינו בהן כתף תומכת להישען עליה.

המורים של בית הכרם: [קישור]

כשבאנו להכין את כנס הכיתה, הכניסה למבנה של בית הספר לאחר שנים עוררה בנו התרגשות. הרצון הראשוני היה לראות את הכיתה שבה למדנו אז: כיתה ח'א. ללכת לאורך מסדרון ולדעת שבקצהו נמצאת כיתה ח'א. הרי לשם כך באו "ילדים גדולים" בני 65, שנולדו בשנת הקמת המדינה, לראות את הכיתה שממנה יצאו אל החיים.

השיר על המסדרון הריק: [קישור]

איך הגענו אל בית הספר בית הכרם?

הגענו אל בית ספר בית הכרם, בכיתה ז', לאחר שלמדנו שש כיתות בבית ספר אליאנס ברחוב אגריפס בירושלים. באחד השיעורים הראשונים של כיתה ז', לימדה המורה אורה יציב בגיאוגרפיה על קווי אורך וקווי רוחב. עבורנו המושָׂגים היו חידוש גמור, והתלמידים בכיתה כולם הבינו במה מדובר. חשנו, כמובן, צורך להשלים פערים, ומיד לאחר השיעור בֵּררנו את המושגים וידענו מהם קווי אורך וקווי רוחב. באופן סמלי אנו יכולים לומר היום שבית ספר בית הכרם העניק לנו את קווי האורך וקווי הרוחב הראשוניים של זֶהותנו. לאחר שמיפִּינו את הקווים, מאז בכל פעם אנו מדייקים ומתקנים את האזימוט שבו אנו נמצאים.

למדנו אז בעל פה בכיתה ז' את לוח הכֵּפל. לפעמים אנו מביטים בילדים של עכשיו שהם מוצאים הכול במחשבון או באייפון, ואנו שואלים את עצמנו האם הם יודעים חישוב בעל פה כמו שאנו למדנו בעזרת לוח הכפל. האם לילדים של עכשיו יש "חצי מחברת"? מי מוכר היום חצי מחברת?

אנו נזכרים, למשל, בשיעורי חקלאות, שבהם לימדו אותנו לנטוע צנוניות. ואיך לעשות ערוגות. ואיך לשתול צמחים. צבי אשד המורה ראה בזה מעשה חשוב. עדיין ידעו אז שמלבד לימודים יש גם "דת העבודה", וזה היה ערך חשוב אז. לא פֶּלא שגם היינו ביום שישי תורמים לקופת הקרן הקיימת לישראל.

לא שכחנו את "עיתוננו", עיתון קיר שערכנו שנינו: כל יום ראשון התחדש בריסטול חדש על הקיר, עיתון חדש... העיתון עמד בַּפּינה ושימש חומר קריאה למי שנשלח לעמוד בּפּינה, ולפעמים גם למי שרצה לדעת מה חדש, ומה יש לחקקים לומר השבוע...היו גם מי שנרתמו לכתוב, וייזכרו לטובה דני שנברג ומאיר זינגר שכתבו מדי פעם קטעים הומוריסטיים ל"עיתוננו". בכיתה ח' ערכנו את "משאת" עיתון בית הספר, וגם נבחרנו לאלופי התנ"ך של בית הספר. זה היה זרז עבורנו. כידוע, כעבור שלוש שנים נבחרנו לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (1965).

מפגש הכיתה: החלום שהתגשם

את המהלך של המפגש התחיל דני שנברג-גבע. ביולי 2012 שלח דני מיילים לכל התלמידים שהצליח לאתר והעביר רשימת קשר ראשונית. התקשרנו אליו לאחר המכתב הראשוני שלו ושאלנו מתי יהיה מפגש הכיתה, והוא ענה שעדיין לא אותרו כולם, ותקוותו היא שבאמצעות תגובות החברים תימשך פעולת האיתור.

האירוע של המפגש שנערך לאחרונה הוכיח שאותרו כל התלמידים. לצערנו, חלק בחו"ל וגם יש מי שהלכו לעולמם. את זכרם כיבדו משתתפי האירוע ברגע דומיה. אנו זוכרים את עמיקם אלעזרי, שנפטר בעשור האחרון. היינו מיודדים איתו והולכים לביתו לאחר הלימודים, ממש בשכנות לבית הספר עצמו הכרנו אז את סבו חנינא מזרחי, שגר עימם, והציג לנו את ספריו, ביניהם את הספר "יהודי פרס". אחד הבולטים בהולכים הוא יגאל גרי, איש טלוויזיה ידוע, שהלך לעולמו בשנה האחרונה, דמות אהודה על רבים.

על מותו של יגאל גרי וקווים לדמותו -
[קישור]

המפגש לאחר מֶגה טון ציפייה

המפגש היה מרגש מאוד, וזו כמובן לשון המעטה. אנשים לא אוהבים כלל את המלה "מרגש", כי לטענתם אינה אומרת דבר. איך להגדיר אם כך מפגש שמתקיים לאחר מגה טון ציפייה? אנשים ונשים נעצרו בכניסה לבית הספר, התחבקו והתנשקו, פטפטו והסתכלו זה בזה. קשה היה להם להתקרב לכניסה לבית הספר. היה מי שהכין תגי זיהוי, ואלה היו רגעים מביכים, שאתה מביט במי שניצב מולך, אינך מזהה ואתה מציץ לתג הזיהוי, שנמצא על דש בגדו.

כולם צילמו והצטלמו להנציח את הרגעים המיוחדים, והיו מי שהביאו "ספרי זכרונות" של פעם והניחו על השולחן בכניסה, כדי שנחוש את טעם האתמול שאיננו, את החרוזים שכולנו הכרנו: "על החלון ישבתי/ וזיכרון לך כתבתי/ פתאום נפל העיפרון/ וזהו סוף הזיכרון". והיו בנות שחיברו אז אקרוסטיכון של המלה טמבל: טובי מחמדי בעלי לעתיד... בשולי הדף נהגו לקפל משולש: סוד כמוּס לחמור ולסוּס, ומתחת לקֵפל של הדף נהגו לכתוב סוד שהוא לפעמים מלה טובה ולפעמים קללה עסיסית או אמירה "טיפש, למה פתחת?"

האירוע התקיים בחדר המורים של בית הספר. כוכב האירוע ללא ערעור היה השׂחקן אלי דנקר (שהיום הוא מופיע ב"פנאי פלוס" כ"אביו של רן דנקר"...), ניגן באקורדיון ובפסנתר ושר לנו את הפסקול של ילדותנו. כולנו נשאנו בלבנו את המסיבות הכיתתיות שבהן דנקר היה שר את "המורָה לזמרה", "בפונדק קטן", "ג'ימייקה אין לה שום מובן", והשירים היפים של אז. זכרנו תמיד כמה יהודית אריאן אהבה את השיר "המורָה לזמרה" ותמיד ביקשה את השיר הזה. אלי נתן בקטעי הקישור גם קטעי מערכונים ובדיחות וגם את שירי "התרנגולים", ואיך אפשר בלי "שיר השכונה"?

המַצגת של דני ושלומית

דני גבע-שנברג ושלומית פרלמוטר סיפרו במצגת על כל התהליך של איתור החברים על פני הגלובוס כולו. הושמע קטע משידור רדיו "התוכנית לחיפוש קרובים" של איזי מן, שם התראיין דני וביקש סיוע באיתור תלמידי הכיתה. התברר שאנשים שונים במקומות שונים בארץ ובעולם נחלצו לסייע לדני וגם לשלומית, שהצטרפה אליו ככוח עזר באיתור תלמידי הכיתה.

חוויות תלמידים, סיפורים מן הקופסה הסגורה

נחשפו באירוע סיפורים אישיים, והייתה תחושה של סיפורים שנשלפים מן הקופסה הסגורה. בכל פעם שאלת עצמך: איך ייתכן, שלא ידעתי כל זאת אז?

תמי קסטל סיפרה, שלא אהבה את הכריכים העבים והמדושנים בסגנון יווני שהכינה לה אמה הדאגנית. היא אהבה יותר את הכריך הרזה שהיה מביא לכיתה מיכה נשיא. בכל יום הם היו מתחלפים בכריכים, וכולם היו מרוצים (גם ההורים, שלא ידעו דבר).

אלי יצחקי סיפר שהגיע בכיתה ג' מבית ספר דתי לבנים "תחכמוני", עם כובע ברט שהיה נהוג באותה תקופה, והרגיש ילד חריג עם כובע ברט לאורך שנים עד שנקלט בכיתה. הוא גר אז סמוך לבית הספר, ולדבריו, הוא שמע בבית את צליל הפעמון ויצא רק אז לכיוון הכיתה (ברור שזו הייתה הגזמה פראית).

טובה שקלנקה אמרה, שכולם התנכלו לשם המשפחה הארוך שלה, והיא התחננה לאביה שיעַברֵת את השֵם ל"שֶקל". אך הוא אמר לה: "תמצאי לך שֵם אטרקטיבי יותר כשתתחתני". ומה קרה? "היום אני נשואה לאוסטובסקי", אמרה.

מלכה סגל קראה שירים על בית הספר וסיפרה על חייה בכפר הנשיא. מאז שהחלה לכתוב שירים, הם ממלאים את עולמה. שמואל אורי סיפר שהיה קורא מתמיד של "עיתוננו", עיתון הקיר שאנו חיברנו וערכנו. "העיתון היה בַּפִּינה של הכּיתה, וכל פעם שהמורה העמידה אותי בכיתה, קראתי את כל העיתון", אמר שמואל, "לפחות קורא אחד בטוח היה לעיתון של החַקקים". דסי בן מלכא ונאוה שפנר סיפרו על המסיבות הסַלוניות של אז, וסיפרו על תלמידה שנושׂאת מאז עלבּון שהייתה מוּדֶרת מן המסיבות הללו, ולכן לא הגיעה היום למפגש לאחר יובל שנים. יש פצעים שנשארים פתוחים.

נעמי ביטון סיפרה שנולדה בהא באייר ולכן הוזמנה בילדותה כל שנה לבית הנשיא.

אביה מסעוד בוטון היה איש המוסד, וכל ילדותה שאלו אותה ילדי הכיתה "איפה אבא שלך?" והייתה נבוכה כֵּיוון שלא ידעה מה להגיד. אחת לשנה או שנתיים היו מקבלים הודעה באיזו ארץ הוא מחכה להם, והיא הייתה נוסעת עם אמה לראות אותו לפגישה קצרה. בימים אלה כך סיפרה, יוצאת לאור ביוגרפיה שלו "מירושלים לדמשק ובחזרה" מאת רוני שקד ומסעוד בוטון בהוצאת פייר לביא אנטרפרייז.

רבים מן החברים זכרו לטובה את נֶגבּה אמיתַי היפהפיה, שנמצאת היום בדרום אפריקה, ואת אביה פִּיני אמיתי, המומחה לבעלי חיים. זיכרון הביקורים בביתה עמוּס הנחשים, התוכּים, אוגרים (ומה לא?) צרוב בזיכרון, וכל מי שהזכיר את דמותה ואת דמותו המיוחדת של אביה, שגם הגיע אז לא פעם לכיתה להציג את חיותיו, היה נרגש ואסיר תודה לאותם ימים. הרחיבו וסיפרו עליה עירית עוז ונאוה רוזנברג.

השחקן אלי דנקר הזכיר לטובה את יגאל גרי ז"ל, איש הטלוויזיה (וקבוצת "זיק"). לדבריו, בכל פעם שהאחות קראה לבנות לתת להן חינוך מיני, יגאל גרי היה נותן חינוך מיני לבנים. הוא ויגאל היו בהפקה כלשהי בארצות הברית וגרו עם בנות זוג שלהן אז בדירה משותפת. לדבריו, יגאל התבקש להביא להפקה של אחד הסרטים תמורת סכום עתק להביא פסל ענק של נשר, וממש עד היום הקובע לא עשה כלום. אך ביום שבו הגיעו המפיקים האמריקנים וחיכו לו בים המלח, הגיע הליקופטר והנחית את הפסל במקום המיועד, להפתעת כולם...

חגית סבן סיפרה: "גרתי ממש ליד בית הספר. כשעליתי במדרגות משדרות הרצל 97, הגענו לרחוב זוטא ורחוב המעגל, שמאלה משם שער בית הספר. אינני יודעת מדוע רציתי להתקבל לכיתה ה'א, בכיתה היו חמישים תלמידים, ואני עוד אחת. הצטרפתי בכיתה ה'. זכור לי עד היום מבנה הכיתה והיכן ישבו החברים. אני זוכרת במדויק את המורים, את אופיים ואת התנהלותם כלפינו. היום אנו כאן נוסעים במכונת זמן עתיקת יומין".

התגובות יום לאחר האירוע

האירוע כבר שקע במצולות, אך הגלים עדיין רוגשים, ויש ציפייה לאירוע המשך. אהרון פרדס כתב: "נעים היה לחלוק עם כולם את החוויה המרגשת ולחוש, כי עדיין זוכרים זה את זה לאחר יותר מיובל שנים". יוכי רומנוב כתבה: "כיף היה להתראות, להתנשק ולהתחבק". שרי ברגסון כתבה: "חזרתי בשלום לקליפורניה, ואני כבר מתגעגעת לראותכם שוב. מה לעשות?" ואיבון קרבצ'יק כתבה: "אירוע מרגש, מעורר נשכחות, מטלטל ומשׂמח".

תלמידי כיתה ז בשנת 1961 הרצל ובלפור מימין [צילום: הרצל ובלפור חקק]
הרצל ובלפור חקקערכי מפתח: מימין לשמאל: שלומית פרלמוטר, הרצל חקק, נאוה רוזנברג, יוכי רומנוב, תמי קסטל, נאוה שפנר, שרי ברגסון, שמואל קובלסקי, רחל בילו, בלפור חקק [צילום: הרצל ובלפור חקק]
מימין לשמאל עודד גיניאו אלי דנקר הרצל חקק בלפור חקק [צילום: הרצל ובלפור חקק]
מימין לשמאל יוכי רומנוב הרצל חקק יהודית אריאן בלפור חקק [צילום: הרצל ובלפור חקק]
מימין לשמאל הרצל חקק יוסי בנבנישתי דני שנברג יוזם המפגש ובלפור חקק [צילום: הרצל ובלפור חקק]
לאחר יובל הכיתה נפגשת בחדר המורים של בית הכרם [צילום: הרצל ובלפור חקק]
תאריך:  17/06/2013   |   עודכן:  24/06/2013
הרצל ובלפור חקק
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מעריציו הרבים של הרב עובדיה יוסף נוהגים להכתיר לו את הכתר של "פוסק הדור", אך למרבה הצער נראה כי בערוב ימיו שכח הרב את אחד מכללי היסוד החשובים והעקרוניים ביותר במשפט העברי והוא: האיסור החמור להלבין פניו של אדם. עד כדי כך החמירו חכמי התורה לדורותיהם בעניין זה עד שאמרו: "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא".
17/06/2013  |  עמי דור-און  |   מאמרים
עם שיחרור והחזרת אדמותיה לבעליה בשנת 1967 מהפכה ישראל למדינה מבולבלת. היא קנתה את כל השקרים ועירפול ההיסטוריה היהודית ולמי יש בעלות על הקרקע מנהר הירדן עד לים התיכון.
17/06/2013  |  נורית גרינגר  |   מאמרים
במיטב המסורת העיתונאית בת זמננו, התגייסה גם הגב' דניאלה לונדון-דקל לייצר לנו ולפרסם עוד כתבה על האנשים, יותר נכון - הנשים, "הנושכות בכלבים".
17/06/2013  |  גד גזית  |   מאמרים
מעשה שהיה כך היה:
17/06/2013  |  אברהם בן-עזרא  |   מאמרים
פרשת האינפלציה בהאשמת כנגד אותם ראשי רשויות מוניציפליות ו"בכיריהם" בהאשמות פליליות מעלה שוב ושוב את שתי שאלה טורדניות:1) מהם הגורמים המביאים את ראשי הרשויות הללו - כזיהוי קבוצתי, למעול באימון הציבור יותר מנבחרי ואישי ציבור אחרים? 2) כיצד דווקא הללו - ראשי הרשויות המוניציפאליות, מגיעים בכזו קלות לתפקיד הרם הזה?
17/06/2013  |  אליהו קאופמן  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il