אבו-מאזן ו-120 הזקנים

שני הסטודנטים רויטל סרי ורון לוי טיילו באוקטובר 84' במסלול מדרום לשכונת גילה בירושלים. איתרע מזלם והם נתקלו בעיסא עבד-רבו מדהיישה שליד בית-לחם, שיצא לפאתי הבירה לחפש יהודים ולפגוע בהם. כשפגש את השניים כפת אותם באיומי נשק, כיסה את ראשיהם ורצח אותם ביריות.

לא הכרתי את השניים, אבל כשהתפרסם דבר היעדרם הייתי בין מארגני החיפושים אחריהם, וסיפור חייהם ומותם כל כך נגע בלבי עד שלבתי, שנולדה באותו שבוע, קראתי רויטל על שם רויטל סרי (ועל-פי הוראת הרב אליהו הוספתי לה גם את השם תחיה).

לאחרונה שלח ה"ראיס" הפלשתיני אבו-מאזן את נציגו הבכיר עבד א-רחים לבית משפחת הרוצח שנידון לשני מאסרי עולם. וכך מדווחת על הביקור סוכנות הידיעות הפלשתינית הרשמית ופא:

"עבד א-רחים דיבר עם אמו של עיסא ומסר לה ברכות מהנשיא עבאס ומההנהגה הפלשתינית. הוא הביע הערכה והעלה על נס את עמידתה האיתנה ואת הקרבתה לאורך 30 שנות המתנה והחזקת המעמד. והוסיף ואמר: שרשראות האסירים יוסרו בכוח הרצון של הגיבורים והאימהות... מיטב בני העם הפלשתיני נמצאים בבתי הכלא".

וה"ראיס" לא רק אומר אלא גם עושה. אבו-מאזן דורש את שחרורו של רוצח הסטודנטים במסגרת תביעה לשחרור 120 "אסירים ותיקים" כתנאי לחידוש המשא-ומתן עם ישראל.

שרת המשפטים ציפי לבני לא זרקה אותו מכל המדרגות, להפך: היא ביקשה שיעבירו אליה את תיקי המחבלים. סימן די מעודד מבחינת הפלשתינים, שהרי היא זו שאמורה להיות הראשונה שתחתום על החנינות.

ציפי לבני נמצאת כאן בניגוד אינטרסים. מצד אחד היא המחויבת לשמור על שלטון החוק ועל עצמאותה של מערכת אכיפת החוק, מצד שני היא גם מופקדת על המשא-ומתן המדיני. והמו"מ הוא תכלית הצטרפותה לממשלה.

לבני, נאמר ביושר, ציינה שהבחינה כי "מדובר במקרים קשים". תכף נגיע אליהם.

המוביל הלאומי של הנושא בישראל הוא הנשיא פרס. בראיון בערוץ 1 הציגה לפניו גאולה אבן את דרישותיו של אבו-מאזן, וכבוד הנשיא עטה את ארשת פניו הרצינית והמהורהרת, נראה כאילו מופתע (שטיק ידוע שלו מזה עשרות שנים), ואמר בקול עמוק: "אני הייתי שוקל את הדברים האלה ברצינות, ברצינות גמורה".