השופט: הרשם הבכיר אדי לכנר, בית משפט השלום בתל אביב

המועד: יום רביעי, 22.5.13, שעה 15:00

הנושא: תביעות קטנות

אדי (אדוארדו) לכנר פותח בזמן את שעות התביעות הקטנות בהקראת שמותיהם של הצדדים בתיקים שנקבעו לשעה 15:00. התובעת בתיק הראשון מבקשת "שלא יהיו אנשים, כי זה קצת אישי". לכנר מוצא במקום פתרון לבקשה החריגה: "תהיו אחרונים, נעשה את זה בלי אנשים".

התיק הראשון שנדון הוא תביעה של נגרייה נגד לקוח שלא שילם. לנתבע יש טענת סף: צריך בכלל לתבוע את החברה שלו ולא אותו. הוא לא יודע מה מספר החברה ואין לו נסח מרשם החברות, ולכנר מציע שפשוט יוותר על הטענה וכך אפשר יהיה להתקדם. הנתבע מסכים ופורש את טענותיו - הליך הנראה חריג, אך בתביעות קטנות השופט יכול לצאת מתוך הנחה שהתובע פשוט עומד על הנאמר בכתב התביעה.

בכל התיקים מקפיד לכנר שהצדדים ידברו מדוכן העדים לאחר שהוזהרו כחוק - הקפדה נאותה על הכללים, שלא כל עמיתיו בתיקי התביעות הקטנות שמים לב אליהם. מצד שני, הוא לא ממש מקפיד על הפרוצדורה ומאפשר לצדדים להתווכח ביניהם, בעוד הוא מסתפק בדרך כלל בשאלות קצרות שמטרתן למקד את נקודות המחלוקת. השיטה הזו יכולה להועיל כדי להוציא קיטור, אבל אצל לכנר היא מביאה עד מהרה לאובדן שליטתו באולם.

בתיק בו התחלנו זה עוד איכשהו עובד. הנתבע חוקר בתוקפנות, כמו עורך דין, ומביא את התובעת כמעט לדמעות כאשר היא אומרת שאינה מבינה מדוע הוא מדבר כך - אך לכנר אינו מתערב. הצדדים מתווכחים גם בעת שהם אמורים לסכם, לכנר מעיר מדי פעם "לא לדבר ביניכם", אבל זה לא משפיע עליהם. אחרי 20 דקות של דיון אומר לכנר "אני צריך לסיים" ושואל אם הם יכולים להגיע להסכמה. הנתבע מציע לשלם 500 שקל, לכנר אומר שזה לא סביר, הם ממשיכים להתווכח ולבסוף הוא מציע פשרה: 3,000 שקל + מע"מ. שני הצדדים מסרבים - ונחשו מה? הם ממשיכים להתווכח. לכנר רואה שזה לא ילך: "קחו פרוטוקול, תקבלו פסק דין יותר מאוחר". כאשר ניגש התובע לקבל את הפרוטוקול, הוא מנסה לדחוף שוב את טענת הסף עליה כבר ויתר - ולכנר כמובן דוחה אותו בו במקום.


"תשאל עם סימן שאלה"


המקרה הבא הוא תביעתו של בעל רכב בו פגע אוטובוס של דן. המחלוקת: היקף הנזק - האם רק לחלקו הקדמי של הרכב או גם לחלקו האחורי. לכנר מבקש מהתובע לחזור על טענותיו, כדי שניתן יהיה להתמקד בעיקר. לאחר שהתובע מסיים את עדותו, הוא מתחיל להתווכח עם השמאי מטעם דן. לכנר מתערב: "תן לי להזהיר אותו ואז תוכל לשאול אותו". לכנר שואל את השמאי מהי מסקנתו המרכזית ומעיין בתמונות שהגיש.

בחקירה הנגדית בידי התובע, מודה השמאי שבניגוד לאמור בחוות דעתו - הוא כלל לא בדק את הרכב הנפגע, אלא הסתפק בתמונות. התובע נזעק: "אתה יוצר מצג שווא". לכנר מעיר: "אדוני, תשאל עם סימן שאלה". זה לא עוזר, התובע והשמאי מתווכחים, ולבסוף אומר לכנר: "סיימת לשאול אותו? אז תשב בבקשה".

כעת עולה להעיד נהג האוטובוס - מה שמעלה את התמיהה מדוע אפשר לו לכנר להיות נוכח באולם בזמן עבודתו של השמאי. לכנר שואל אותו כיצד התרחשה התאונה והיכן בדיוק נפגעה המכונית. הנהג רוצה להראות את התמונות שהגיש השמאי, אך לכנר שולח אותו לדוכן העדים: "תחזור לשם ותספר במילים". הנהג מאשר חלקית דווקא את גירסת התובע ואומר שגם הדלת האחורית של המכונית נפגעה. התובע פותח את החקירה הנגדית בשאלה כמה זמן האיש נוהג, לכנר מעיר שזה לא רלוונטי, והתובע תוהה: "אמרת לי לשאול אותו".

לכנר פונה לסיכומים ומשום מה מבקש מנציג דן - הנתבעת - לסכם ראשון. הסיכום הוא למעשה עדות חוזרת, התובע מתערב, פורץ ויכוח ולכנר כרגיל לא מתערב (רשמתי לעצמי: מסכנה הקלדנית שצריכה להוציא משהו סביר מתוך המהומה הזאת). לבסוף לכנר פונה לתובע: "אדוני, לא תצליח לשכנע אותו, חבל על הזמן". ברוח זו הוא גם לא מציע לצדדים להתפשר ומודיע שישלח להם את פסק הדין.


"סלון מלפני 80 שנה שווה הרבה כסף"


בתיק השלישי עוברים הצדדים את הגבולות ולכנר נכשל לחלוטין בניסיון להשתלט עליהם. שוב תביעה נגד נגרייה, הפעם - בטענה שהיא סיפקה סלון ישן במקום חדש. התובע טוען שזה סלון "מלפני 80 שנה", ולכנר מעורר צחוק באולם בהעירו: "סלון מלפני 80 שנה שווה הרבה כסף". התובע פונה לקהל ומניף את התמונות של הסלון: "מישהו היה קונה כזה סלון בשמונה אלף שקל?". לכנר: "אל תעשה הצגה". התובע: "יש לי עורך דין שאמר לי להראות לקהל".

הנתבע מתפרץ: "אתה שקרן!". לכנר מתעלם ומבקש מהתובע לפרט את סעיפי תביעתו, הנתבע מתפרץ שוב, ולכנר שוב מתעלם. לבסוף רוצה התובע לומר "מה טיבו של הבן-אדם הזה". לכנר אומר שזה לא רלוונטי, אך התובע מתעלם ממנו: "הוא שמונה פעמים היה בתביעות קטנות, יש לו בחודש הבא עוד דיון, אני לא היחיד שהוא רימה אותו". הערת אגב: הנתבע אמר שהוא עובד בבית המשפט, ואולי כך הצליח להשיג את המידע הזה.

הנגר עולה להעיד ולכנר תוהה: "למה מכרת לו סלון ישן?". הנגר מסביר, כי זה בדיוק מה שהוא עושה: קונה שלדים ישנים, צובע ומרפד. כעת אשתו של התובע מתערבת, לכנר משתיק אותה, הנגר טוען שהתובע חתך בסכין כורסה שהייתה בנגרייה, ואשת התובע קמה בצעקות: "כמה פעמים קיללת אותי וגירשת אותי מהחנות?". הנתבע מכחיש וכל השלושה מתווכחים בצעקות. התובע מקצין את הרטוריקה: "שקרן נוכל!". לכנר אובד עצות: "אדוני", הוא מנסה לפנות אליו.

הצעקות נמשכות ללא כל התערבות של לכנר. הנושא כעת: מהו המרחק בין הנגרייה לבין שוק הפשפשים. הנגר טוען: 150 מטר. התובע צועק: "אני מוסיף על זה 800 מטר. זה קילומטר וחצי. זה כמו מפה לאיכילוב" - שלושה נתונים סותרים, דרך אגב. למרבה הגיחוך, היחיד שדורש שקט בסופו של דבר הוא התובע, האומר לאשתו: "תשבי בשקט, אל תעני לו". לא שזה עזר לו; הצעקות המשולשות נמשכות, כמו גם שתיקתו של לכנר.

לבסוף מצליח לכנר להשחיל כמה מילים בניסיון להגיע לפשרה - אם כי לכל משקיף מן הצד ברור שזהו ניסיון שווא. אולי הנגר יסכים לקחת את הסלון בחזרה? אין סיכוי, אחרי שנה. התובע מצידו מוכן להחזיר את הסלון, אבל דורש פיצוי. הנגר חוזר שוב ושוב על הצעתו לממן לתובע בדיקת פוליגרף, אך לכנר מסביר לו ש"זה לא משהו אמין". לבסוף לכנר מרים ידיים ומודיע שישלח להם את פסק הדין.

השורה התחתונה: "מעולם לא ראיתי כזה אובדן שליטה של שופט", רשמתי במהלך הדיון, וזהו הסיכום הטוב ביותר. בנוסף לכך, לכנר לא הצליח לסגור אף אחד משלושת התיקים בהם דן בשעה שהייתי באולמו - בין היתר משום שהתלהטות היצרים שאותה לא מנע, חיסלה את הסיכויים לפשרות.

יעילות: 7.

מזג שיפוטי: 4.