בעקבות נאום הרסיס של
נפתלי בנט, הועלה לשידור באחד מערוצי הרדיו, רופא שרואיין על הצד הרפואי של השפעת רסיס שממוקם לו בתוך הגוף. הרופא ההוא, אומנם שיתף פעולה עם המראיין, אבל ביקש להדגיש בתחילת דבריו, שאין לו שום כוונה פוליטית בכל הסבריו הרפואיים והוא הזהיר לבל יעשה אף אחד השלכה מפרשנותו הרפואית לתחום הפוליטי.
ואכן כך יצא הראיון לדרך. רפואה נטו. ברור שהיה פה איזשהו ניסיון עיתונאי לתוספת צבע ופיקנטריה עם חצי קריצה לרסיס של בנט. לעניות דעתי, אפשר להשוות את זה לניסיון של המורה לספרות לנתח את הטקסט שכותרתו "בעיה", שנלקח מהבחינה שנתן המורה למתמטיקה, בכלים ספרותיים. זה יכול להיות משעשע, אבל כמובן לא מעבר לכך.
לשם הגילוי הנאות: לא הצבעתי עבור נפתלי בנט, אבל רסיס תקוע אני מכיר דווקא מקרוב. זה קרה לפני כמה וכמה שנים. נסענו מהישוב (שבאזור בנימין), שבו גרנו אז, אשתי ואני ולפתע שמענו חבטה עזה ברכב. אחרי שגילינו את שטף הדם בגבה של אשתי, התברר שהיה זה רימון יד שהשליך לעברנו צעיר מקומי (אפשר לנחש ששפת האם שלו היא עברית). מייד אחרי התקרית (אפשר לקרוא לזה ניסיון לרצח, במילים לא מכובסות), הובהלה אישתי לבית-החולים ובבדיקות שביצע הרופא, התגלה שרסיס קטנטן התמקם לו (נתקע, בעברית מדוברת) אי שם לא הרחק מעמוד השדרה. בגלל קטנטנותו ומיקומו, הוחלט שהוא יישאר במקומו. עד היום הוא שוכן לו שם.
אחד העיתונאים, שבא לשוחח איתה ולדלות ממנה עוד ועוד פרטים מעניינים, סיפר לאישתי שגם לו יש תוספת רסיסים בגוף, מזכרת מאחת המלחמות. מדי פעם כשהוא מתגלח, בורח לו איזשהו רסיס.
אז גם אם לא אהבתם את ההגדרה של בנט לשכננו הפלשיתינים, העובדות בשטח מלמדות שרסיסים תקועים בגופם של ישראלים בארץ הזאת, הם בדרך-כלל רסיסים פלשתינים, או כאלה שהגיעו מטעם ערביי מדינות אחרות שסביבנו, שנלחמים נגדנו שוב ושוב.
ולמרות כל הרסיסים שהם תוקעים בנו, העובדות בשטח הן שאנחנו תקועים כאן. ואין הכוונה לסלנג הנ"ל שבו השתמש שר הכלכלה, אלא למשמעות המילה שבה משתמש התנ"ך ביחס ליעקב אבינו: "ויעקב תקע את אוהלו". כן אנחנו תקענו את אוהלנו כאן. כאן ביתנו ולא יעזרו להם שום רסיסים. אומנם המאבק הקשה נגד רסיסי השקרים שלהם הוא יותר קשה מרסיסי הרימונים והגראדים ובכל זאת ולמרות הכל, אנחנו תקועים ונטועים כאן. כמו בשיר של דתיה בן דור: "ולא אכפת לך שאתה תקוע כל השבוע? אינני תקוע אני הרי נטוע".
