אם ירצה ה' – ולא בטוח שאפילו לריבונו של עולם יש מספיק כוח כדי להבטיח זאת – בעוד חודש ומשהו תרד מעל סדר היום סוגיית בחירת הרבנים הראשיים. מצד אחד, זה אומר שיהיו לנו עוד חמישה שבועות של גועל נפש במנות גדושות. מצד שני, אפשר לקוות שכבר רואים את הסוף.

התקפות אישיות, אלימות פיזית, עסקות מאחורי הקלעים, דילים מעל השולחן ומתחתיו, מודעות אנונימיות, השמצות גלויות – הכל בכל מכל כל. וזה על תפקיד שמחזיקיו אמורים להוות סמכות מוסרית, מנהיגים רוחניים, דוגמה לאחדות. מזמן לא היה כזה פער בין התפקיד לבין ההתמודדות עליו. ואיש אינו פטור מאשמה: לא הרבנים המתמודדים, לא הרבנים הבוחשים, לא הפוליטיקאים, לא העסקנים.

המדינה טענה השבוע בבג"ץ, שלא ראוי לבחור את הרבנים הראשיים בימי בין המצרים. לי נדמה, שדווקא ימי קמצא ובר-קמצא מתאימים מאין כמותם. כי מי שיעיין היטב באותו סיפור יגלה, שהחוטאים האמיתיים היו גדולי ירושלים שישבו ושתקו לנוכח הלבנת פנים ברבים. אוי, כמה שזה מתאים.

לימור לבנת מעוררת בי סלידה כבר שנים, מאז שעמדה במחנה בירקנאו והכריזה ש"כאן נרצחה אנה פרנק" – בעוד שפרנק למעשה נפטרה ממחלה במחנה ברגן-בלזן, מרחק 700 ק"מ משם. אחר כך באה הקפיצה שלה על הפודיום באולימפיאדת אתונה וקיבעה את הרושם. להפוך אותה לשרת התרבות – זו בדיחה מהסוג שרק בנימין נתניהו מסוגל להמציא.

בשבוע שעבר נפטר הרב יהושע נויבירט, מחבר הספר "שמירת שבת כהלכתה". זהו רב המכר מספר אחת בספרות ההלכתית בדור האחרון, ונמכרו ממנו מאות אלפי עותקים בכל העולם. לא שמעתי את לבנת אומרת מילה וחצי מילה. טוב, מדובר רק ב"דוס", לא ביורם קניוק. והרי תרבות יהודית היא לא תרבות ישראלית, ותורת ישראל איננה בטווח הראייה והעניין של שרת התרבות.

דומני שלא עובר שבוע בלי שיוצא לי לפרסם ידיעה על תביעה, כתב אישום, פסק דין או הרשעה נגד שוטרים. ואם במקרה יש שבוע כזה, אז השבוע שאחרי מאזן את הממוצע. (ונשים בצד פשלות כמו בריחת עד המדינה ברצח בברנוער). זה הולך לאורך ולרוחב, מקצינים ועד שוטרי סיור, מבלשים ועד שוטרי תנועה, בטיפול במבוגרים ובטיפול בצעירים, ביחס לפלשתינים וביחס למהגרים, בהתנהגות כלפי אזרחים ובהתנהגות כלפי שוטרים עמיתים. המקרה של השבוע: ההתעללות – אין לי מילה אחרת – של שוטרים בנער בן 16, שתרמה לכך שלקה בסכיזופרניה, ועדות השקר של לפחות שוטר אחד בתביעה שהוגשה בעקבות האירוע.

יש מן הסתם כמה גורמים למצב הזה. השכר הנמוך ודאי לא מושך את הטובים שבינינו. תנאי העבודה הקשים ודאי לא גורמים לנערה לומר לחבר שלה: תהיה שוטר. הפיקוד הקלוקל – תוצאה מתבקשת לאחר שנים ארוכות של שכר נמוך ותנאי עבודה קשים – ודאי לא מעניק דוגמה אישית. כדי לשנות אותו יש צורך במהפכה מן היסוד, בטלטלה שתקיף את כל שדרות המשטרה, בתוכנית ארוכת טווח שתתן יותר מצד אחד ותדרוש יותר מצד שני. עד אז, המצב לא רק מעורר סלידה; הוא מפחיד.

יש ממש בטענת קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, לפיה זה לא הוגן שהאליפות מוכרעת במשחק בודד ולא בסדרת משחקים. אבל הטענה הזו מעוררת סלידה, משום שהיא מתעלמת במכוון מן הרקע. למכבי יש תקציב של 20 מיליון דולר בשנה, פי עשרה מתקציב המינימום של קבוצת בליגת העל. היא קונה כל מי שזז, לפעמים רק כדי לשלול אותו מיריבותיה. היא משורינת ביורוליג למשהו כמו נצח-נצחים, בלי קשר להישגיה בישראל. הדורסנות שלה מנעה במשך שנים כל סיכוי ממשי שקבוצה אחרת כלשהי תזכה באליפות.

הדרך היחידה להבטיח קצת תחרותיות וקצת עניין, היא לנקז את כל העונה לערב אחד – שגם בו מכבי, בתשעה מתוך עשרה מקרים, אמורה לנצח בקלות. נכון, זה לא קורה – אבל זה בדיוק היופי שבספורט, וזה בדיוק מה ששמעון מזרחי ודייוויד פדרמן רוצים לשלול מאיתנו. אז תפסיקו ליילל ותיזכרו במהות הספורט: כל אחד יכול לנצח.

קיבלתי השבוע את תוכנית המנויים של תיאטרון אורנה פורת לעונה הבאה. זהו תיאטרון לילדים ונוער, הפועל בחסות החברה למתנ"סים, עיריית תל אביב, משרד התרבות, מפעל הפיס וחברת ישראכרט - קרי: גופים ציבוריים מן השורה הראשונה. מתוך 95 הצגות, 92 מתקיימות בשבתות. כלומר: לציבור הדתי נותנים אפשרות לבחור ב-3% מתוך הרפרטואר.

עכשיו יקפצו כל מיני חכמולוגים ויאמרו: מה אתה רוצה? שבת היא הזמן הפנוי היחיד! אז קודם כל, זה לא נכון; תראו כמה פעילויות יש, גם לילדים ונוער, באמצע השבוע. שנית, נניח שכן; זה אומר שצריך לשלול את התיאטרון מציבור גדול של שומרי מצוות? בסדר, אני מבין שרוב הציבור רוצה/יכול ללכת בשבת, אבל להשאיר שלושה אחוזים עלובים למי שלא רוצה/יכול ללכת בשבת? ולהכריח את כל השחקנים והתאורנים ופועלי הבמה והחשמלאים והקופאים לעבוד שוב ושוב בשבת? אולי גם הם רוצים לבלות עם משפחותיהם?

זה מעורר סלידה, גם משום שמדובר כאמור בגוף הנתמך בידי מוסדות ציבור חשובים, וגם ובעיקר משום שזה מצביע על זלזול תהומי במאות אלפי ישראלים. זוהי כפייה אנטי-דתית ואפליה בוטה על-רקע של אמונה דתית. אם זה היה להפך, הארץ הייתה רועשת; אבל כאשר דופקים את הדוסים - ואני מדבר על דתיים שהולכים לתיאטרון, לא על חרדים - זה טבעי לגמרי.

מזל טוב (מוקדם, אבל מי שם לב לזה) לשמעון פרס ועד 120. עכשיו תסביר לנו בשביל מה היה כל הקרנבל הזה, שהזכיר לי (ולא רק לי) פולחן אישיות. בשביל מה היה צריך את ביל קלינטון וברברה סטרייסנד ושלמה ארצי ורוברט דה-נירו ושרון סטון ועוד ועוד ועוד ועוד. בשביל מה היה צריך את שובל הליקוקים ושרשרת ההתחנפויות. נכון, עשית כמה דברים גדולים – אבל עשית גם כמה טעויות גדולות לא פחות. נכון, נתת לנו את הכור האטומי ואת התעשיה הביטחונית – אבל גם הבאת עלינו את אסון אוסלו. נכון, מדינאי העולם מעריצים אותך – אבל אזרחי ישראל סירבו לתת בך אמון.

אימרה ידועה גורסת "אחרי מות – קדושים אמור". אחרי פטירתו של אדם מדברים רק בשבחו. אצל פרס זה קורה הרבה לפני (ושיאריך ימים, באמת). השבוע נראה כאילו חייו הם אך ורק עשרות שנים של הקרבה עצמית נטולת אגו, אך ורק פעילות לטובת העם והכלל, אך ורק הישגים והצלחות, אך ורק חזונות והגשמות. אותי (ולא רק אותי) זה דוחה.