יעקוב יעזוב

עמידרור היה שליחו של ראש הממשלה למשימות החשאיות ביותר. הוא היה יוצא מישראל וחוזר אליה, יוצא לסין, להודו, לרוסיה לגרמניה וכמובן לארצות הברית. לעתים, חוץ מנתניהו ועוד אדם או שניים, איש לא ידע בצאתו ובבואו. כך, רק לפני כעשרה חודשים נשלח על-ידי נתניהו לשים קץ לעימות התורן עם ממשל אובמה, הפעם בנושא הגרעין האירני. כזכור, ממש לפני שנה, ישראל שידרה לכל העולם מסרים כי היא רצינית בכוונתה לפעול נגד אירן. שר הביטחון דאז, אהוד ברק, הדליף איומים לכל עבר. האמריקנים כעסו, והגיבו בהדלפות נגדיות. עמידרור, שוב עמידרור, נשלח לכבות את השריפה.

הוא הציג לאמריקנים בבהירות את הבהילות הישראלית, אבל לא שכנע את דונילון ואובמה. כשחזר לארץ, המליץ לנתניהו להוציא החוצה את תוכן העימות – המלצה שהפכה לימים ל'נאום הקו האדום' של נתניהו באו"ם.

נוסף על כל אלה, היה העימות עם טורקיה. ואחר כך המשא-ומתן על הפיוס בין המדינות. עמידרור מילא תפקיד מרכזי בשני השלבים. הוא היה בין אלה שהמליצו לנתניהו להתנצל בפני ארדואן, ואחר כך הוביל את השיחות על פרטי הסכם הפיוס. אבל המהלך, נכון לעכשיו, כשל. ארדואן קיבל את ההתנצלות, אבל אינו נותן דבר.

בישראל חלוקות הדעות על פשר התנהגותו. יש מי שחושב שראש הממשלה הטורקי באמת ובתמים לא מצליח לשכנע את משפחות הרוגי המרמרה להנמיך את רף הדרישות. אחרים, למשל יו"ר ועדת החוץ והביטחון, אביגדור ליברמן, בטוחים שהטורקי תוקע במכוון את התהליך.

ליברמן, שלכל אורך הדרך התנגד להתנצלות, מציין בצדק שארדואן דרדר במכוון את היחסים עם ישראל כבר ב-2009, כשהתפרץ בדאבוס על שמעון פרס. פרשת המרמרה, שכזכור קיבלה דחיפה סמויה של ממשלת ארדואן ערב המשט, היא תירוץ טורקי לשימור הקונפליקט עם ישראל. כך ליברמן.

שנתיים תמימות ניטש הוויכוח בינו לבין עמידרור. עד הבחירות, ליברמן איים לפרק את הממשלה אם נתניהו יתנצל. שינוי יחסי הכוחות הפוליטיים וביקור אובמה אפשרו לנתניהו לעשות את מה שרצה מלכתחילה – להתנצל. כעת, משנתקעו שיחות הפיוס, ליברמן מחזיק מול נתניהו ועמידרור בעמדת ה"אמרתי לכם", אבל ראש הממשלה אינו מתחרט על ההתנצלות, וסבור שעשה מה שצריך היה לעשות. אין לו טענות לעמידרור, אבל גם הוא מודה שתוצאות אין.

עמידרור גם היה הרוח החיה מאחורי המדיניות המאופקת של ישראל במהלך "הצונאמי המדיני" של ספטמבר 2011. הוא אומנם הכין לנתניהו סל תגובות למהלך החד-צדדי של אבו-מאזן, אבל המליץ לעשות בו שימוש מינימלי, אם בכלל. ב-2011 זה עבד טוב. ב-2012, אולי בגלל הבחירות, החלו החריקות.

הפלשתינים העבירו בעצרת האו"ם החלטה הצהרתית על הקמת מדינה פלשתינית. עמידרור התנגד להודעה של נתניהו על בנייה ב-E1 ובהתנחלויות נוספות. הוא אומנם הגן על ההחלטה בפני השגרירים הישראלים, אבל בינו לבינו חשב שההכרזות הללו שגויות.

בהמשך הופיעו בעיתונות הדלפות נוספות בהן התבטא עמידרור נגד הבנייה ביו"ש. מאז סומן בסביבת נתניהו כ"שמאלן", ואף היה מי שהאשים אותו בפשע חמור עוד יותר של הדלפה לתקשורת. לאחרונה גם הואשם כמי שלא ביצע כראוי את תפקידו בנוגע להצהרת ראש הממשלה בפולין וכמי שאחראי לה.

במקרה זה ידוע כי פקיד במל"ל (המועצה לביטחון לאומי) הוא שאישר, בתיאום עם הפולנים, הצהרה שאינה משקפת את מדיניות הממשלה. "קיים צורך דחוף בהתקדמות לקראת פתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שתי הממשלות מסכימות על הצורך הדחוף בהתקדמות לקראת פתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלשתיני באמצעות משא-ומתן ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים", נאמר בהצהרה שראש הממשלה הגדיר כטעות והתנער ממנה. האחריות על התקלה הוטלה, כאמור, על עמידרור, ראש המל"ל.

נכון או לא נכון, זה כבר לא חשוב. אצל נתניהו, מרגע שדבק בך הכתם, כבר לא תוכל להסיר אותו. ככה זה עובד אצלו. הוא מביא יועץ חדש, מתלהב ממנו, מקשיב לו ומעמיס עליו שפע מטלות ותחומי אחריות. בחלוף הזמן, הקשר מחמיץ. על אחת כמה וכמה אם מתרחשת תקלה. הוא אומנם לא יפטר את היועץ, ואולי לא יאמר מילה רעה, אבל ייבש אותו, לא יזמן אותו לדיון, לא ישעה להמלצותיו, וודאי לא יטפח אותו כפי שעשה בתחילת הדרך.

ועם זאת, הפיחות במעמד לא חייב להוביל לעזיבה. מי שמספיק רוצה ומכיר את נפש הבוס, יודע שאפשר להישאר בתפקיד כל עוד העבודה מתנהלת כסדרה. ההמחשה הטובה ביותר לכך הייתה אחרי פרשת ר' ונתן אשל. נתניהו נזף בשלושת יועציו הבכירים, יוחנן לוקר, צביקה האוזר ויועז הנדל, שהתלוננו מאחורי גבו אצל היועץ המשפטי לממשלה.

בהדלפה מתוזמנת היטב, "אמר להם שאיבד את האמון בהם". הנדל התייחס לדברים כמו שהם, והתפטר. המזכיר הצבאי, יוחנן לוקר, ומזכיר הממשלה, צבי האוזר, שמעו ולא התרשמו. הם המשיכו בתפקידם עד סוף הקדנציה. נתניהו המשיך לקבל מהם שירות צמוד בלי להניד עפעף.

זה המצב גם עם עמידרור, והוא יכול להישאר עוד חודשים רבים. נתניהו מתקשה מאוד באיוש תפקידים. בגלל הקושי הזה, במקרים רבים הוא מבקש מהבכירים סביבו להמשיך עוד ועוד, אפילו, כמו במקרה דגן ודיסקין, אם הם עוינים אותו אישית.

נדרשה לו בכל פעם מחדש חצי שנה כדי לאתר מנכ"ל למשרדו, למצוא מזכיר ממשלה חדש או להחליף את נגיד בנק ישראל. כזכור, גם משרת היועץ המדיני פנויה מזה שלושה חודשים, ואין מחליף.

לשכת ראש הממשלה טענה ביום ראשון האחרון כי היחסים בין עמידרור לנתניהו "טובים מאוד, כפי שהיו". אני יודע שהמשפטים הבאים יישמעו כסותרים, אבל באופן כללי זה אכן המצב. מי שראה לאחרונה את השניים יחדיו לא יכול היה לזהות סימני קרע. עמידרור, כמו נתניהו, אגב, ממשיך לעבוד בקצב מטורף על הנושאים הכי רגישים בעולם, עד השעות הקטנות של הלילה. אירן, מצרים, סוריה, גלעד שליט, פלשתינים, ארצות הברית – הכול עבר ועדיין עובר תחת ידיו. ובכל זאת, האינטימיות, הקרבה, ההשפעה – הן כבר לא שם. עמידרור עצמו חש זאת במשך הזמן.

נתניהו אומנם הגן עליו ואמר שהפרסום כאילו פעל בניגוד עניינים בנושא הגז עושה לעמידרור עוול (ב'הארץ' דווח כי עמידרור חתום על הסכם לפיו לא יעסוק בנושא הגז הטבעי כיוון שטרם מינויו היה יועץ של חברת הקידוח 'נובל אנרג'י' (Nobel Energy). כיוון שכראש מל"ל בחן את סוגיית אבטחת אסדות הקידוח, בודק זאת כעת היועץ המשפטי לממשלה). "אני הטלתי עליו לבחון את סוגיית המים הטריטוריאליים", לקח נתניהו אחריות. הוא הוסיף שגם הכינוי "שמאלן" חוטא לאיש. ולמרות זאת, שני הצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת.

העזיבה הצפויה אינה טרגדיה, וגם התיאורים אודות גל נטישות בלשכה תלושים מן המציאות. אם משווים את אורך הקדנציה שלו לזו של קודמיו – עוזי דיין, גיורא איילנד או אפרים הלוי – מתברר שמדובר בלא מעט זמן. וחשוב יותר, בתקופת עמידרור הפך המטה לביטחון לאומי לחלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות.

כעת זה נראה כמו היסטוריה רחוקה, אבל נעלמה המציאות שבה הצבא מכתיב החלטות, ולדרג המדיני אין כלים לבחון אותן. החזון שנכתב בדם חללי מלחמת יום הכיפורים אודות החיוניות שבקיום מועצה לביטחון לאומי הוגשם בתקופת עמידרור.

כמו היועץ הקודם, פרופ' עוזי ארד, הוא ביצע, למעשה, שני תפקידים: של ראש המטה לביטחון לאומי ושל היועץ המדיני לראש הממשלה. הכובע הכפול הזה, בתוספת המערכת המקצועית שהייתה כפופה לו במל"ל, העניקו לעמידרור השפעה עצומה על התנהלותו המדינית והביטחונית של נתניהו. בתנאים האלה, עמידרור אומנם אמור לעזוב עד ראש השנה, אבל לא תהיה זו הפתעה אם יישאר עד פסח. זה ביבי.

ועוד דבר: אפשר לומר שעמידרור ניבא את הרקע לסיום תפקידו כבר לפני זמן רב. חודשים ספורים אחרי שנכנס לתפקידו, סיפר בהרצאה על המתח המובנה עם הדרג הפוליטי. "אחד הדברים שנהיה לי ברור אחרי מעט מאוד זמן", אמר, "זה שלרוב הספרים על קבלת החלטות אין קשר למציאות, כי בסוף מקבלי ההחלטות הם בני אדם. יש להם רצונות. יש להם מגבלות. יש להם אינטרסים. ובסוף הם צריכים להעביר את זה – במפלגה, בקואליציה, בעם. צריך להעביר את זה.

"ואנחנו, הדרג המקצועי, בכלל לא חושבים במונחים כאלה, אבל במדינה דמוקרטית, שבה כדי לקבל החלטות צריך להיבחר, ואכפת להם מה חושבים עליהם, אז בכל אחת מהרמות הדברים הופכים להיות הרבה יותר מסובכים".

שנתיים לאחר התיאור הכן הזה, ההתנגשות בין האינטרסים הפוליטיים להמלצות המקצועיות עשתה את שלה.