על הפריימריז במפלגת העבודה

דרך ההתנהלות של מפלגת העבודה לא השתנתה במשך שנים. בוחרים מנהיג, יריביו הולכים אחריו באש ובמים עד הבחירות, ויום אחרי הבחירות כבר מודיעים שהמנהיג צריך להסיק מסקנות ומשחיזים סכינים. בואו נראה מה קרה לאחר ההפסד של אהוד ברק לאריאל שרון ב2001 (בבחירות שלא היו, כזכור, לכנסת). פואד ניצח את בורג והפך ליו"ר זמני למשך שנה, אז הודח ע"י עמרם מצנע. מצנע הפסיד וברח מהכנסת. עמיר פרץ נבחר כמנהיג החברתי, ולאחר שהפסיד חזרנו לאהוד ברק בתוך פחות משנה. ברק הפסיד, הרגיש שמרכז המפלגה סוגר עליו ופיצל את הסיעה לאחר שנתיים בלבד. שלי נבחרה ב-2011, ככה שזה יוצא חמישה יושבי ראש בעשר שנים בלבד. אף יו"ר לא רץ שתי מערכות בחירות רצופות לכנסת מאז שמעון פרס ב-88!.

אלא שהפעם יש סיכוי שזה ישתנה. שלי יחימוביץ' כנראה תיבחר לקדנציה שנייה ברציפות. מצד אחד, יש שיגידו שהנה סוף כל סוף מישהו מצליח לבסס את מנהיגותו במפלגה המשוסעת והמפוצלת הזו. עובדתית, שלי תשבור את הסטטיסטיקה. מצד שני, זו לא חוכמה גדולה כל כך הפעם. מול מי נשאר לה להתמודד בדיוק? מול איתן כבל? מול בוז'י הרצוג? שני אלה לא יהוו אלטרנטיבה לאף אחד מראשי הרשימות האחרים בבחירות הבאות, אפילו לא ליאיר לפיד. האם אתם באמת מדמיינים לעצמכם מצב שמול נתניהו, יעלון או גדעון סער מפלגת העבודה תעמיד מישהו מהם בראש?

ולא ששלי עצמה היא המנהיגה האידיאלית. היא אשת תקשורת ותו לא. אין לה כישורים ממשיים לנהל את המדינה הזאת, אין לה אפילו את הכישורים לנהל קמפיין פוליטי. אמת, היא סחפה אחריה צעירים חדשים רבים, והרבה אנשים חשבו שהיא תצליח לעבור את רף עשרים המנדטים, רף שאותו לא עברה המפלגה כבר ארבע עשרה שנים. אלא שהאסטרטגיה שלה בניהול הקמפיין הייתה נוראית. בעצם, לא הייתה שום אסטרטגיה. בתחילה הצהירה שלי שהיא לא רצה לראשות הממשלה, ושזו איוולת פוליטית להודיע מראש שהיא לא תיכנס לממשלה. אלא ששבועות ספורים לאחר מכן היא הצהירה בריש גלי שהיא האלטרנטיבה היחידה לנתניהו ושהיא לעולם לא תיכנס לממשלה "לא חברתית". אם תוסיפו את העובדה שהיא בחרה להסתיר בכל הכוח את עמדותיה המדיניות היוניות ומידרה לגמרי את הנושא מהקמפיין, לא פלא שקולות פוטנציאליים רבים הצביעו בסוף למרצ מחד וליש עתיד ולתנועה מאידך.

אבל הבעיה המרכזית של המפלגה בקמפיין הייתה שאין לה את מי לשווק אחרי העזיבה של מצנע ופרץ. חוץ משלי, נשאר רק השם ההיסטורי. חוץ מהשניים הנ"ל, מאז הקמתה של קדימה ועד היום, בנסיבות כאלה ואחרות, תוך שבע שנים בלבד היא איבדה את שמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק, אופיר פינס, יולי תמיר, אהוד ברק, מתן וילנאי, עמי איילון ושלום שמחון. מי בדיוק נשאר במערכת? מי אמור להוות אלטרנטיבה לליכוד? אם העבודה מתיימרת להקים את הממשלה, מיהם האנשים שאמורים למלא את תפקידי השרים? מיהו, למשל, הדמות הביטחונית בממשלה?

עכשיו נסתכל על העתיד. בהנחה ששלי נבחרה, היא תישאר ככל הנראה באופוזיציה. אם נסתכל על האינטרס שלה, כנראה שזה עדיף לה. אחת הסיבות שהעבודה כבר לא מהווים אלטרנטיבה שלטונית היא הריצה שלהם כמעט לכל ממשלה שהוקמה. אלא ששלי לא נמצאת במשחק. עם הקיצוצים הנרחבים שיאיר לפיד עשה שלי יכלה שוב למנף את עצמה שאופציה החברתית היחידה (לא שזה נכון באמת), ולסחוף אחריה מצביעים רבים ממאוכזבי לפיד, שממוקמים במרכז המפה הפוליטית. זה לא קרה, והמפלגה עדיין מדשדשת בסקרים.

אם שלי לא תתעורר מהר, היא תמצא את עצמה במצב שציפי לבני הייתה בו בכנסת הקודמת - קבלת החלטה נכונה ללכת לאופוזיציה מבלי להוות אלטרנטיבה עוקצנית, שתוביל את המפלגה לשומקום שבו היא נמצאת עכשיו. הציבור ייתן את דעתו על כך טוב טוב בבחירות הבאות. ואחרי שזה יקרה, שלא תתפלא אם המנטרה במפלגה תחזור לקדמותה, ויחימוביץ' תמצא את עצמה מודחת ונלחמת על חייה הפוליטיים, מפספסת את ההזדמנות שלה לנצח.