בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ריבוי הישראלים המתחתנים דווקא בקפריסין נובע מכך שהממסד הדתי אינו מבין שעליו להתחבר לליבותיהם של הנזקקים לשירותיו, ומכך שהציבור החילוני אינו מבין עד כמה חשוב - גם לו ודווקא לו - שהנישואין יהיו כדת משה וישראל
|
שבטים באים זה בזה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
מבחינת איש הציבור החילוני שאלת "שירותי הדת" יכולה להיות נחלתם של הרבנים החרדים, מאחר שממילא זה לא נוגע אליו. אלא שאותם רבנים חרדים אינם מכירים כלל וכלל את הציבור החילוני. הם אינם מכירים את הלכי חשיבתו, את אורח חייו, את מקורות היניקה התרבותיים שלו, וממילא הם אינם יכולים להיות רבותיו. בדיוק כשם שרב איש הציונות הדתית אינו יכול להיות אדמו"ר של חסידי גור | |
|
|
|
|
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המפורסמים מדי שנה לרגל ט"ו באב, מצביעים על כך שאחד מכל חמישה זוגות בישראל נישא בעיריית ניקוסייה כדת הקפריסאים. לכאורה, הדבר אינו מפתיע. אולם מעבר לכרסום בזהותה היהודית של המדינה, יש כאן גם סכנה להתפוררותה של הלכידות שלנו בישראל. ט"ו באב אינו חג "רומנטי" של רווקים ורווקות המוצאים את זיווגם בבגדי לבן שאולים בכרמים בהרי בנימין. למעשה, זהו יום שבו שבטי ישראל השונים, שהחרימו את שבט בנימין מלהינשא עימם, החליטו לשבור את החרם שהוטל ולחזור להינשא עם בני השבט ובנותיו. נישואים בין שבטים הם המפתח ללכידות החברתית. ערבוב של ותיקים ועולים, אשכנזים וספרדים, יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה. הסלט המשפחתי הזה מטשטש את חומות הניכור וההבדלים שבין עדות ושבטים. לכן, פגיעה בהליך הנישואים עלולה ליצור חיץ שכזה, והוא עתיד לאיים יותר מכל דבר אחר על שלמותה של החברה הישראלית. ביום שבו בן למשפחה דתית או מסורתית לא יוכל הלכתית להתחתן עם ילד שהוא תוצר של משפחה שנישאה בנישואין אזרחיים, אנחנו נהיה עדים לחורבן. שני אבות קדמונים למצב זה. הראשון הוא הממסד הדתי שעדיין לא הפנים, כי חקיקה אינה גורמת בהכרח להזדהות. הממסד הדתי היה זקוק לניעור של צהר כדי להתחיל לחשוב כיצד להתחבר אל הלבבות של הישראלים הפוקדים את שעריו. האב הקדמון השני, ואולי האחראי ביותר, הוא הפוליטיקאי ואיש הציבור החילוני. הוא, כמו הציבור שממנו בא, אדיש לגמרי לנושא עליו אנחנו מדברים. מבחינתו שאלת "שירותי הדת" יכולה להיות נחלתם של הרבנים החרדים, מאחר שממילא זה לא נוגע אליו. אלא שאותם רבנים חרדים אינם מכירים כלל וכלל את הציבור החילוני. הם אינם מכירים את הלכי חשיבתו, את אורח חייו, את מקורות היניקה התרבותיים שלו, וממילא הם אינם יכולים להיות רבותיו. בדיוק כשם שרב איש הציונות הדתית אינו יכול להיות אדמו"ר של חסידי גור. הפוליטיזציה של הדת, דהיינו הפיכת הממסד הדתי לג'ובים המחולקים לפי מפתח פוליטי, היא הרס היהדות במדינת ישראל. זהו סיכון אסטרטגי לקיומה של המדינה, לפחות מבחינתו של מי שחושב שלמרכיב הזהות יש תפקיד משמעותי בכושר העמידה שלנו. לא די שרב או מנהיג דתי יהיה גדול בתורה. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק. הוא צריך להיות מסוגל לדבר בשפה של הדור: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". התלמיד עולה על רבו, לא בידיעת התורה, אלא בהתאמה לדור שאותו יש להנהיג. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קוראים ליהושע להוביל, לקחת את ההגה, כי הוא מדבר בשפה של הדור הזה. ט"ו באב עומד לפתחנו, והשנה מועד זה מתחבר עם פרשת שבוע אקטואלית ועם סיומה של מערכת בחירות מתישה לראשות הרבנות הראשית. אם נזכה, נוכל בשנה הבאה לראות נתונים מחמיאים יותר בנוגע לכמות הישראלים שמחליטים למסד את קשריהם כדת משה וישראל. שינוי זה עשוי לקרות לו ייבחר רב ראשי מתאים, כזה המדבר בשפת הדור ויודע, כי חייבים לחברו למען הלכידות החברתית של כולנו כעם אחד.
|
|
המאמר מובא באדיבות ארגון צהר.
|
|
|
הכותב הוא ראש מכון פוירשטיין וחבר הנהלת רבני צהר.
|
|
תאריך:
|
17/07/2013
|
|
|
עודכן:
|
17/07/2013
|
|
הרב רפי פוירשטיין
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
ואין בעיה הלכתית
|
17/07/13 20:46
|
|
2
|
|
עמוס שנער
|
20/07/13 22:00
|
|
3
|
|
ע_הראל
|
14/08/13 01:57
|
|
תשעה באב בפתח ומשהו באוויר משתנה. סוג של לאות, עצב, תחושה של העדר וחורבן. מתורתו של מרן הרב קוק זצ"ל למדנו, כי "כל זמן מאיר בתכונתו", ומכאן שיש משהו באטמוספירה הרוחנית של יום זה.
|
|
|
פרשת הנדרים הפותחת את פרשת מטות ממחישה אולי יותר מכל את חשיבותה ועוצמתה של המילה. אנו חיים בעולם שבו ערכה של המילה ירד פלאים. מילים נעשו בזויות, כאשר האחריות למה שיוצא מהפה כבר כמעט שאינה קיימת. דווקא השפע הגדול של המידע בעולם המערבי וזמינותו הגדולה, הם אלה שגורמים לכך שלא תמיד ניתן לדייק בעובדות. ההבחנה בין עובדות ופרשנות מיטשטשת, והאמינות מתקעקעת.
|
|
|
קנאותו של פנחס, המופיעה בסופה של פרשת השבוע הקודמת, והשכר עליה המפורט בתחילת פרשת השבוע שלנו, מהווים מודל בסיסי לדיון על הקנאות. קנאותו של פנחס מלמדת שני דברים. הראשון: העובדה שלעתים יש צורך בקנאות. השני: קנאות איננה נורמה שיש לנהוג בה, ולמעלה מכך - היא עצמה זקוקה למיתוג ולתיקון.
|
|
|
הכל התחיל מפחד. המלך המואבי הכל-יכול (או כך לפחות חשבו נתיניו) ראה את מה שעוללו הפולשים מדרום למלכות העוצמתית של בני האמורי, וידע שהוא החלש מבני האמורי, לא יוכל לכובשים החדשים, בני ישראל. התנועה הנפשית המתרחשת אצל המואבים היא כפולה, וכך מתארת אותה פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שמו של המלך המואבי, בלק "ויגר מואב מפני העם מאוד, כי רב הוא".
|
|
|
גם המנהיגות הבכירה ביותר, הכריזמטית ביותר, זו שאיננה מוטלת בספק, זקוקה לניקיון כפיים. משה רבינו, שבמנהיגותו מוטל ספק כבד בפרשתנו, פונה לה' ומבקש ממנו שיילחם את מלחמתו. הוא אומר לו: "לא חמור אחד מהם נשאתי (לקחתי)". לימים, גם שמואל הנביא, כשלמעשה יודח בידי העם הדורש לעצמו מלך, אומר את אותם דברים ממש: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי? ואת מי עשקתי? את מי רצותי? ומי לקחתי כופר ואעלים עיני בו?".
|
|
|
|