דחליל המדינה הדו-לאומית

בארבעים ושש השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים חל סחף מתמשך שמאלה בציבור הישראלי. הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", שהושמעה אך ורק על-ידי אנשי השמאל הקיצוני ביותר בשנים הראשונות אחרי המלחמה, הפכה להיות הפתרון המקובל על רוב העם. לו ניבאתם לפני ארבעים שנה לבנימין נתניהו שהוא יצהיר בפנים רציניות על שאיפתו להקים ביהודה ושומרון מדינה בשליטת המחבלים מארגון הפתח, הוא היה משוכנע שיצאתם מדעתכם.

למהפך בדעת הקהל אחראי אדם אחד בלבד, יצחק רבין, שהסכמתו ללחוץ את ידו של רב-המרצחים ערפאת היכתה בתדהמה את הציבור הישראלי כולו, מימין ומשמאל. הקמתה של הרשות הפלשתינית שינתה את מצבנו באורח שלפחות עתה נראה בלתי הפיך, ואפילו בעקבות מתקפת הטרור של המחבלים המתאבדים לא מוטטה ישראל את הרשות, והסתפקה בכיבוש מחדש של שטחי יהודה ושומרון.

במהלך השנים הביא הסחף שמאלה בדעת הקהל לנכונות גוברת והולכת של ההנהגה הישראלית לוויתורים, ויש לשער שאפילו רבין עצמו היה מתחלחל לו שמע את הצעותיו של אולמרט לעבאס. אבל עקב העובדה שכל ההצעות הישראליות נדחו, התגבשה בציבור הישראלי ההכרה שהנוסחה "שטחים תמורת שלום" ביטאה אשליה תמימה. יש לזכור שכשהוצגה הנוסחה הזאת אחרי מלחמת ששת הימים, היא ביטאה את הנכונות הישראלית להחזיר למדינות ערב את השטחים שכבשנו מהן, אם תסכמנה לחיות עימנו בשלום. אלא שאט-אט השתנתה משמעותה של הנוסחה, והפכה לאמונה שרק החזקתנו בשטחים מונעת מאיתנו להגיע לשלום המיוחל.

התעלמות מזכות השיבה

הנושא העיקרי שממנו מתעלמת הנוסחה הזאת הוא זכות השיבה, הנראית כיום כקו אדום שמצידו האחד מצויים עדיין רוב רובם של הישראלים, ומצידו השני רוב רובם של הערבים שבכלל מוכנים לחשוב על שלום עם ישראל. בהקשר זה יש לציין את הפרופסור יהושע פורת, שכבר לפני שנים רבות הצביע על זכות השיבה כמחסום הבלתי עביר שעליו תתנפץ כל תקווה לשלום.

אך לפחות לדעתו של הפרופסור שלמה בן-עמי, גם זכות השיבה איננה העיקר. בראיון שנערך איתו כשנה לאחר כישלונה של ועידת קמפ דייוויד, אמר בן-עמי: "הנחת העבודה של כולם, כולל של אהוד ושלי, הייתה שב-1993 הוקמה כאן מעין מדינה פלשתינית הפועלת מולנו במושגים של יחסים בינלאומיים מסודרים. בדיעבד התברר שזו הייתה הנחה מוטעית, קונספציה שגויה ביחס לכוונות הצד השני. התברר שאוסלו הייתה עבור ערפאת איזו הסוואת-ענק שמאחוריה הוא הפעיל ומפעיל לחץ מדיני וטרור במינונים שונים כדי לערער את עצם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים... יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו... במובן מסוים צריך להתחיל את השמאל מחדש. לא להתעלם ממה שהתגלה לנו, מהעמדות הפלשתיניות והאיסלאמיות המערערות על זכות קיומנו".

ולמרות שרק למעטים יש את האומץ של בן-עמי להודות בטעות, רבים בשמאל חושבים כמותו, וכמו הפלמ"חניק המחפש את המחר, הם מחפשים עתה את הנוסחה החדשה שבאמצעותה יוכלו לחזור לשלטון. כך נולדה חגיגת הקיץ של ילדי העשירונים העליונים, שלא מזמן התגאו אנשי חד"ש בכך שהם היו מארגניה, ושהייתה כנראה הגורם העיקרי לירידת כוחו של הימין בבחירות האחרונות. (מעניין לציין שגם את הראיון עם שלמה בן-עמי, וגם את הראיון עם אנשי חד"ש, ערך ארי שביט בעיתון הארץ.)

ומצד שני, ישנם גם כאלה המתקשים לזנוח את הוויכוח הישן והמוכר, ובתקופת הבחירות הם ביטאו את זעמם על שלי יחימוביץ', שהניפה את דגל הסוציאל-דמוקרטיה והשליכה את הדגל המדיני למחסן הגרוטאות. כיוון שגם הם מבינים שחלום השלום רחק מאיתנו, וכיוון שמטרתם האמיתית בשלב הנוכחי היא ייבוש ההתנחלויות ו/או הינתקות נוספת, לא נותר להם אלא לטעון שהרחבת ההתנחלויות תוביל בסופו של דבר להקמתה של מדינה דו-לאומית שבה לערבים יהיה רוב. ראש וראשון למזהירים הינו בן-דרור ימיני, שכמעט מדי שבוע כותב על השותפות בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני המובילה אותנו אל קיצה של מדינת היהודים.

ומכל נביאי הזעם האלה, אפילו אחד לא קם והתווה את המסלול שיוביל להקמתה של מדינה כזו. בשעה שאף יהודי בישראל אינו רוצה לספח אלינו את עזה, אף ערבי בשכם אינו רוצה להסתפח אלינו, והעולם עוד טרם הכיר בירושלים (המערבית) כבירת ישראל, מסתבר שכדי שתוקם המדינה הדו-לאומית צריך להגיע כוח עליון שיכפה את הקמתה על כל אלה שאינם רוצים בה. לכל מי שאינו מאמין בשדים ורוחות נראה האיום בהקמת המדינה הדו-לאומית כדחליל, שהמנפנפים בו אינם שונים מאלה שאיימו עלינו לא מזמן בסוף העולם על-פי לוח המיה. גם הטוענים שסוף העולם קרב לא ממש טורחים להסביר כיצד זה יקרה, ופשוט מאמינים שכוחות עליונים הנסתרים מעינינו יגרמו לכך.

מה שהתחוור לברק בקמפ דייוויד

לאמיתו של דבר, איש אינו יודע לחזות את העתיד, וכל המתנבאים למיניהם אינם אלא נוכלים או אווילים. שלמה בן-עמי מספר על ברק שבמהלך ועידת קמפ דייוויד: "ממש שקע בדיכאון", ולמי שקרא את ספריהם של גלעד שר ורן אדליסט, ברור מדוע. בשני הספרים נכתב שברק חתר לקמפ דייוויד כיוון שהיה משוכנע ביכולתו לחזות את העתיד, טען שעירק ואירן קרבות להשגת נשק גרעיני, ושההסדר שנוכל להשיג עתה עם הערבים טוב יותר מכל הסדר שנוכל להגיע אליו אחרי שמדינות אלה תהפוכנה למעצמות גרעין.

בקמפ דייוויד הסתבר לברק שההסדר שנוכל להשיג עתה עם הערבים היה קיים רק בדמיונו, ולכן שקע בדיכאון. שלוש-עשרה שנים אחרי קמפ דייוויד עירק קרובה לגרעין בערך כמו סודן, וגם התחזיות על התממשות האיום הגרעיני מאירן הולכות ונדחות משנה לשנה. (שלמה בן-עמי אמר בראיון שנערך (כנראה) ימים ספורים לפני נפילת מגדלי התאומים: "ארבע-חמש שנים עד שהמזרח התיכון יגורען". מסתבר שאפילו אדם בעל מוח רב-כוח כמוהו לא הצליח לעמוד בפני נפלאות יכולת השכנוע של ברק, אותן תיאר אורי מילשטיין בסדרת תחקירים שהופיעה באתר זה).

ולכן, לכל מי שתוהה מה יהיה בסופו של דבר, יש לענות בפשטות שאין לנו שום יכולת לדעת. כל שביכולתנו לעשות הוא לבחון את העבר, ולהבין שמעולם לא היה מצבנו כה טוב. שקיעתה של אימפריית הרשע הסובייטית הסירה מעלינו את האיום היחידי של מעצמה חזקה מאיתנו, התעצמותנו הצבאית הפכה את המלחמה עם שכנותינו לכמעט בלתי אפשרית, והאירועים הנוכחיים במצרים ובסוריה הופכים אותה לבלתי אפשרית לחלוטין. עלינו להתרכז בהווה ובאפשרי, ולהותיר לנביאים, שמיום שחרב בית המקדש אינם אלא שוטים, הן את נבואות השקר על המזרח התיכון החדש, והן את נבואות החורבן על המדינה הדו-לאומית.