מלון בינתיים - בבית צבי

גבר צעיר יפה-תואר מגיע למקום שנראה ברגע הראשון כמו מלון. הוא מצלצל בפעמון כדי שפקיד הקבלה יקבלו, מופיע איש לבוש לבן, שתקן, שנותן לו מפתח לחדר. לכאורה – הכל רגיל. רק כשמצטרפים לחלל הכניסה עוד אנשים לבושי לבן, כמו בבתי חולים, וכששוהים נוספים במקום גם הם שונים ומשונים – מתחיל הספק להתגנב אליו והוא שואל: האם אני בבית מלון? או שזה בית חולים? וכשכולם צוחקים, הוא שואל – האם זה בית משוגעים?

ז'וליאן (אורי שילה) עושה הכרה עם "היו"ר" (דור מנואל) שרק רוטן ומבקש להיפגש עם ד"ר S. הוא מתוודע לצעירה שמציגה עצמה כמנקה של המקום, מארי מרטין (אביה חדידה החמודה להפליא) שסיפור חייה עגום ומסתבר שגופה מצוי במצב של בין-לבין, שם – למטה. הדמות המפתיעה ביותר בין שוכני "המלון-בינתיים" הוא המאגוס רטג'אפור, בלבוש הודי ובהופעה מוחצת (עידן סמדג'ה, שמהפנט במשחקו). המאגוס מעניק לו בשיחותיהם הרבה חוכמת חיים, ובין היתר – שאולי הם מצויים במצב הביניים על-מנת להפיק לקחים מחייהם בעבר, ולא לחזור על טעויות גורליות. ניחוח סארטרי-משהו.

ז'וליאן לא יודע מדוע הגיע לכאן. פגישה עם הדוקטור S מבהירה לו שהוא נפגע בתאונת דרכים, ועדיין אין לדעת אם יצליח לצאת מה"קומה". עד שיוחלט – הוא כאן, בלימבו-במלון-בינתיים. היכרותו עם לורה גורמת לשניהם להתאהב, מצב בלתי אפשרי לכאורה בסיטואציה הנתונה. אך לאהבה אין גבולות. בעוד מארי, העוזרת, נגזר גורלה והיא יוצאת מהלימבו דרך מעלית שיש בה 2 אפשרויות: למעלה – לשמיים. למטה- חזרה לחיים, לארץ. ומערכת מסכי וידיאו על הקירות מסביב מורים בחץ למעלה; ולב הצופים נחמץ מגזר הדין שהושת על הצעירה המקסימה, התמימה ומלאת החיים.

הרי לעומת זאת, האהבה שניצתה בין ז'וליאן ולורה שעברה התקף לב וגופה שם למטה מחכה להשתלת לב – הניבה בכל זאת תקווה. כשלורה מקבלת את הפקודה לעזוב והחץ מורה שירדה למטה, חזרה לחיים, דורש במפגיע המאגוס עידן סמאדג'ה מד"ר S, שכאשר הוא יעלה תכף למעלה, שתעשה כל שביכולתה שליבו יישתל בחזה של לורה.

שני כוכבים בתפקידי מחץ

החלום הסוריאליסטי מוגש בשפה יפהפייה הודות לתרגומו של דניאל אפרת; בתפאורה לא רגילה בעיצובה ובהשקעה שהעניק לה מעצב התפאורה מספר אחד שלנו – סשה לישיאנסקי. כולל המעלית המדהימה, וכל היתר. פשוט מדהים. עיצוב התלבושות של דנה ברלינר והתאורה הנוקבת והקובעת של אנדריי יודשקין. מיטקו בוזקוב, שגם ערך מוסיקלית, מצליח בבימויו להעניק למסיימי הלימודים להוכיח מה העניקו להם הלימודים בבית צבי – מקצוענות, והכי חשוב – את היכולת להחצין את יכולותיהם;

כמו למשל נופר בוקר, שהכרנו כקומיקאית מופלאה בהצגה קודמת השנה, כאן היא השליטה של הלימבו, דוגמטית ותקיפה בקשר לכל הכללים הנוקשים. או נטלי ליסר החביבה כדמות האישה בלבן שהיא גם אסיסטנטית במלון-המוסד, וגם מלאכית. כך גם אלירן מועלם, בתפקידים זהים הדורשים משניהם שתיקה, והבעה רק בתנועה ובפניהם. שתי המאושפזות, דניאל ברקאי ואביה חדידה, ממש מצוינות וחודרות ללב כל צופה.

אך שתי הדמויות המעניקות לשחקנים את תפקידי המחץ הם עידן סמדג'ה, המשלב פיסיות מצודדת והופעה מתוחכמת ואינטליגנטית, כפי שראינו ב"שלושה ימים של גשם", ב"חתונת הדמים" שעולה כעת בתיאטרון יפו, וב"מראה מעל הגשר", ואורי שילה שריגש בתפקידו עוד מתחילת שנת הלימודים השלישית ב"ילדים חורגים לאלוהים". שני כוכבים על בטוח.

המחזה בעל האיכויות הסטרינדברגיות, מפעים במיוחד הודות לבחירת המחזאי בפלח זה של התת-מודע. כמי שהייתה כבר במצב הזה, בדום לב שגרם לה המצנתר, ונמשך דקות ארוכות, לא אוכל לצערי לדווח שראיתי מלאכים בלבן. אבל האמת ששם ואז לא כואב כלום. המוות, גם אם זמני, לא כואב. כולו תחושת כלום ואין. אין מה לפחד ממנו. הוא בסך-הכל גואל אנשים מייסוריהם, אם חלו במחלות סופניות, או נפגעו טוטאל-לוס בתאונת דרכים.

ובנימה אופטימית זו אוכל רק להמליץ שההצגה הזו תעלה עוד ועוד, במסגרות אחרות מהאולם הקטן של בית צבי, ושעוד אנשים יזכו ליהנות מהחוויה הכה נדירה.