יום יום אנחנו מתחילים להתרגל שוב לשקופית נר הזיכרון ממסך הטלוויזיה המרצד, הזורק צבעים של כחול כהה שנראה מחלונות הבתים כולם. כל הרחוב מואר באור הזה, בשעה 19:30 בחדשות בערוץ 10, בשעה 20:00 בחדשות ערוץ 2 ובשעה 21:00 בחדשות הערוץ הראשון.
זו לא מלחמה, אין כאן תאריך תחילה ותאריך סיום, שנותן לנו את הלגיטימציה לפחד כשאנחנו הולכים ברחוב, עם מסיכות המגן שלנו, עטופות בניירות צבעוניים, עדות לפאתטיות.
לא, זו לא מלחמה, ולכן יש לנו לגיטימציה להביט בחדשות ולא לראות. לזפזפ בין הערוצים ולא לשים לב לשמות, לרשימה ההולכת ומתארכת של השמות, שלאט לאט סוגרת את מעגל המשפחות בישראל למשפחה אחת שכולה.
כשאני נוסעת בכביש לכיוון הצפון, לכיוון רמת הגולן, כן שלנו, לא שלנו, פניה אחת קטנה לכיוון הלא נכון והרגשת פחד מוות עוברת בגופי. נשארה לי רצועה צרה שבה, כביכול, אני מרגישה בטוחה לעבור, היא שלי, שלנו - בטוח! אבל פניה קטנה ואני בשטח האויב.
וכשאני הולכת על המדרכה ומולי מגיע מישהו שנראה לי חשוד, אני עוברת את הכביש, ובאוטובוס אני ארד ואחכה לאוטובוס הבא, ומי אומר ששם אהיה בטוחה. ובקולנוע אני מתחילה לפתח סימפטומים של קלסטופוביות, וכך גם בקניון, בתאטרון ובמוזיאון, ואפילו בבית פרטי, שיש בו יותר מעשרה אנשים מקובצים יחד.
כל פיצוץ גלגל בכביש, כל 'כיס אויר' בשמיים, והנפצים של הילדים בחצר, מורידים לי כמה שנים טובות ומוסיפים לי כמה שערות לבנות, ואני רק בת שלושים.
אין כל הצהרה על כוונות, אין כאן ביקורת על הממשל. זה פשוט עצוב.
