מרכז פרס לשלום חושב שלא צריך לשיר יותר את "התקווה". נכון, היא בת שנות אלפיים, אבל הי, אנחנו במאה העשרים ואחת, בעידן המחשב והמחשבה הגלובלית, וממתי יש מקום לתקוות בנות אלפיים שנה. ואם כבר הנאורים מהמרכז לשלום בין-יקומי חושבים על זה, מה כל העניין הזה של יהודים, יהדות, מדינת היהודים? ובכלל. יאללה יאללה, מי בכלל צריך מדינות? ועוד של יהודים? כמה פרימיטיבי.
מאידך, חושבים גאוני הדור תוצרת המרכז לשלום, "נו, טוב, הפלשתינים הרי צריכים מדינה, ואולי עוד אחת ליתר ביטחון. כי הרי איפה יהיה מקום לשים כל כך הרבה שאיפות לאומיות למדינת (שמי בכלל צריך אותה) טרור. להם מגיע, הם צעירים, הם נלהבים, הם הרי רק בני כמה עשרות שנים - ממש כמו '
כוכב נולד', או בגרסה הפלשתינית: 'עם נולד'. בקיצור, קצת התחשבות בילידים".
טקס הטקסים
ובעניין קצת שונה, אך בכל זאת קשור: במדינת ישראל יש לכל דבר טקס מתאים. ישנה ועדת טקסים שמתכנסת לפי הצורך, בין אם מדובר בהענקת אותות-כבוד, הליכה לפי השורה במסדרים שונים, הצדעות לפי פרוטוקול, פרוטוקולים של פגישות עם פירוט עד לרמה של מספר צלחות המזטים והמוזיקה הנשמעת ברקע. למנהגים הנאותים של הנשיא, גם לקבלת הפנים שלו, יש פרוטוקולים שונים. לכנסת ישנם טקסים משל עצמה וכך גם למשטרה ולמכבי האש. יש דרך נאותה לכל דבר ודבר.
במסורת היהודית ישנם טקסי בגרות וישנם טקסי מיתה. גם למדינה ישנם כאלה: חייל צה"ל שמת בעת תפקידו, שוטר וכבאי, אפילו לנרצחי הטרור ישנם טקסים המיועדים להם ופרוטוקולים לרוב.
ואני שואל: מתי תתכנס ועדת הפרוטוקולים ותקבע סוף סוף את הכללים המתאימים, וכן את הטקס הנלווה, לשחרור רוצחים כמחוות לרוצחים אחרים. ובאותה הזדמנות, מה באשר לכללי ההודעה וההתנצלות, הפנים הרציניות, משיכת הכתפיים והמלמול חסר המשמעות בנוסח "לא הייתה ברירה, היו לחצים רציניים, גם לנו זה כואב..." המופנים אל משפחות נפגעי הטרור. מתי כבר מישהו יחליט על הטקס המתאים?
הבית הלבן לא עונה
ועוד משהו: הידידה הגדולה שלנו מעבר לים, הלא היא ארצות-הברית, כבר מזמן פרקה מעל עצמה כל התחייבות מוסרית, מנימוקים מנימוקים שונים. השכנה הידידותית מצפון לנו חוזרת לימי הביניים, ואיש מהעולם הנאור לא עושה דבר, מלבד כמה גינויים רפים. בייחוד אותה מדינה שאצלה אפילו קווים אדומים הם לא מה שהיו פעם. לעומת זאת, בנייה של כמה יחידות דיור גורמת לארה"ב הגדולה לפריחה ומשליחת איומים מאיומים שונים אלינו, לחברתה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ראוי לקברניטי המדינה לראות, להבין ולזכור: כל עוד יושבים הנשיא האמריקני אובמה ועושי דברו בבית הלבן, אין לנו יותר ידידה גדולה. ולנוכח הסלחנות שהיא מפגינה על חשבוננו כלפי כל מיני רוצחים, כדאי אולי לחשוב שוב על ההסכמה האוטומטית שלנו לקבל את ההגמוניה של ארה"ב, ושל נציגה חסר הדעת אך הנמרץ על ה"משא-ומתן".
כולנו "אנשי שלומנו"
ואחרון חביב: במקום שאזרחי המדינה יתחלקו לאלה שמייצרים, עובדים קשה, מרוויחים את לחמם בכבוד, ובתמורה המדינה מרשה להם לשלם את המיסים, ולכרוע תחת כובד אלה החוסים תחת כנפי הפקידות מטעם המדינה - אלה שזוכים להטבות מכאן ועד לטיולים בטורקיה וביוון; אלה שזוכים למשכורות עתק בסגנון עובדי הנמלים, נהגי הרכבות, וחברי "חברת החשמל", ובדרך זוכים להגנה בלתי מסוייגת מפני אימי השלטונות, העיריות הפקחים והקנסות - אז אולי ראוי לעשות כמו החולמים החברתיים: כל אזרח יהפוך לפקיד בשירות המדינה. כך אף אחד לא יהיה יותר עני, כך יהיה שוויון וצדק חלוקתי לכל. כך יבנו דירות לכל דורש, ואם לא, אז תמיד אפשר יהיה להלאים מהעשירים. למה מה? הי, זה הרי כל כך הצליח למפא"י, שעד היום יש מי שמתגעגע. טפו.
