לאן נושב רוחאני

וכך כותב ניקולו: "בהסתמך על שיחות שניהלתי כשגריר צרפת בטהרן עם בכירים אירנים, אני מעריך שהשחקן הראשי בתהליך עצירת התוכנית האירנית להתחמשות גרעינית ב-2003 היה חסן רוחאני. כמובן, האירנים לא יכלו להודות בפני זר כמוני בעצם קיומה של התוכנית. גם איני יכול לחשוף מי הם אותם בכירים שעמם שוחחתי.

"שתי שיחות הותירו בי רושם עז", ממשיך ניקולו. השיחה הראשונה התרחשה זמן קצר לאחר מינויו של רוחאני לראש צוות המשא-ומתן האירני, באוקטובר 2003. במהלך ביקור של שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה בטהרן, הושג הסכם להשעיית פעולות ההעשרה הגרעינית האירנית.

זמן קצר לאחר אותה פסגה בטהרן, גילה גורם אירני בכיר לניקולו שבעקבות הפסגה הוציא רוחאני חוזר לכל הסוכנויות ומחלקות הגרעין האזרחיות והצבאיות באירן כאחת, ודרש מהן דוח מפורט על פעילותן בעבר ותוכניותיהן לעתיד. הקושי המקורי בו נתקל רוחאני, הסביר אז הבכיר האירני לשגריר הצרפתי, היה להבין מה בעצם מתרחש בתוך מערכת כה סבוכה וחשאית של פרויקטים ותוכניות פיתוח גרעיניות שפזורים ברחבי אירן ושמופעלים על-ידי אוניברסיטאות, מכוני מחקר, משרדים וסוכנויות ממשלתיות וצבאיות.

חודשים ספורים אחר כך, כותב ניקולו, שבתי ופגשתי בכיר אירני אחר, ידיד קרוב של רוחאני. הידיד סיפר כי הצוות של רוחאני נתקל בקשיים גדולים לממש את דרישתו של רוחאני. "יש התנגדות", הסביר הבכיר האירני, "במיוחד בקרב חוקרים ומדעני גרעין המסרבים לנטוש פרויקטים שהשקיעו בהם שנות מחקר ארוכות".

לדברי ניקולו, הוא השיב אז לאירני שהתופעה אינה זרה לו: "מדינה אירופית מסוימת", גילה השגריר לבן-שיחו האירני, "עמדה בפני בעיה דומה. החוקרים באותה מדינה, שהשקיעו שנים בפיתוח לוחמה כימית, התנגדו להפסקת מחקריהם, למרות שממשלתה של אותה מדינה חתמה על האמנה למניעת הפצת נשק כימי. התנגדותם נוטרלה רק לאחר שלחוקרים ניתנו זמן ואמצעים כספיים לתעד את מחקריהם ולהגן על ממצאיהם לעתיד לבוא".

העצה לא נפלה על אוזניים ערלות. זמן לא רב אחר כך, שב ניקולו ונפגש עם אותו בכיר אירני המקורב לרוחאני, וזה בישר לו בשמחה שהמסר הועבר בהצלחה. "זה עבד", אמר לו.

אז כן, מעבר לליטרת התהילה הדיפלומטית בה נוגס מי שהיה בעבר שגריר צרפת באירן, ניקולו עצמו מודה ששום צו של רוחאני לא יכול היה להתממש ללא גיבויו המוחלט של המנהיג העליון, חמינאי. ניקולו מעריך גם שהתנאים להחלטת חמינאי לעצירת תוכנית החימוש הגרעיני בשלו בעיקר משום שבשלהי שנת 2003, האיום המרכזי על אירן, קרי תוכנית הגרעין של סדאם חוסיין, כבר לא היה קיים.

מעבר לכך, בעקבות אותה פסגה בטהרן עם שרי החוץ האירופים, התחייבו האירנים לכונן משטר פיקוח אגרסיבי במיוחד, שעלול היה לחשוף את תוכנית החימוש הגרעיני שלהם. כך שלשיטתם, עדיף היה באותו שלב לעצור אותה מאשר להסתכן בחשיפתה. זה גם היה הנימוק שבו השתמש רוחאני כלפי מבקריו במהלך הקמפיין לנשיאות, כשהיו מי שהוקיעו אותו בטענה שמכר למערב את סודות הגרעין של אירן.

עשור מאוחר יותר, חוזר הצמד חמינאי-רוחאני למרכז הזירה. רוחאני כעת הוא הנשיא. אולם גם בתפקידו החדש, המילה האחרונה שמורה למנהיג העליון חמינאי.

השאלה היא אם באמת ניתן להסיק משהו מאותו פרק בהיסטוריה, או שהנסיבות בהן קיבל אז רוחאני את ההחלטה הדרמטית היו כה ייחודיות, שכל ניסיון להסיק מהן מסקנות לעתיד נידון לכישלון. ככלות הכול, שנת 2003 הייתה שנת פלישת ארצות הברית לעירק. העיתוי שבו קיבלו האירנים את ההחלטה להפסיק את תוכנית החימוש הגרעיני היה מיוחד במינו. בטהרן צפו אז בהשתאות, אולי אף באימה, בעוצמה האמריקנית שנראתה בפעולה על סף ביתם. מנקודת המבט האירנית, לא מן הנמנע היה שהשלב הבא אחרי בגדד יהיה טהרן.

אותם חודשי חסד ספורים, כשאמריקה הייתה עדיין בשיא עוצמתה והאירנים היו תחת הלם המתקפה על עירק, היה הרגע לשאת ולתת עם אירן. יש אף אסכולה שלמה, ובראשה אנשי מחלקת המדינה האמריקנית דאז, פלויד לברט והילארי מאן, הטוענים בלהט שהאירנים היו מוכנים אז לעסקה אזורית כוללת, החל מעצירת תוכנית הגרעין ועד להכרה בישראל. שר החוץ האירני דאז, כמאל חראזי, ניסה לקדם את ההצעה. השגריר השוויצרי בטהרן אף העביר מסמך בעניין זה למחלקת המדינה. אולם המהלך כולו נעצר בחריקת בלמים על סף דלתה של מזכירת המדינה דאז, קונדוליזה רייס. אז כן, ההזדמנות, אם הייתה כזו, הוחמצה ובגדול.

מאידך-גיסא, קשה לחשוב כרגע על אירועים בסדר גודל כמו הפלישה האמריקנית לעירק שיכולים לגרום לשינוי תודעה כה מהיר וחריף באירן. למעט אולי תקיפה צבאית או לחלופין רעידת אדמה בנתנז, אראק, איספהן וקום גם יחד.

בכל זאת, אפשר אולי לחלץ כמה תובנות מן העניין. אחת מהן, מרתקת במיוחד, מופיעה בהתכתבות שניהל באחרונה גארת' פורטר, עיתונאי והיסטוריון חוקר, עם השגריר לשעבר פרנסואה ניקולו. ניקולו מעלה טיעון מפתיע: לדבריו, הממשלה האירנית מעולם לא אישרה באמת תוכנית חימוש גרעינית, ככל הנראה בגלל סכיזופרניה דתית הנובעת מן המדיניות האירנית הרשמית שנשק גרעיני אסור על-פי חוקי האיסלאם, אולם "מוּכנוּת גרעינית" דווקא מותרת.

למה הכוונה? ובכן, "האתגר הראשוני שניצב בפני רוחאני כאשר נטל על עצמו את תיק המשא-ומתן הגרעיני", הסביר ניקולו לפורטר, היה בראש ובראשונה "לקבל תמונה כוללת מה מתרחש בשדה הגרעין האירני". לכאורה, כיועץ לביטחון לאומי במשך שנים כה רבות, לא רק שרוחאני אמור היה לדעת על קיומה של תוכנית חימוש גרעינית, אלא אף ליטול חלק פעיל בתהליך קבלת ההחלטות בה. אולם בדיעבד, כתב השגריר הצרפתי, התברר שלא רק שרוחאני לא ידע על כך, רוב האנשים, ובכללם המנהיג העליון חמינאי עצמו, הופתעו ב-2003 מגודל והיקף הפעילות הגרעינית באירן, ובכלל זה מתוכנית החימוש הגרעיני.

התמונה המפתיעה שמצייר ניקולו היא שברחבי אירן פותחה במהלך השנים קשת רחבה של תוכניות מחקר ותוכניות חימוש גרעיני באופן עצמאי, מבלי לקבל אישור והכוונה ממשלתיים.

על פניו, הטיעון נשמע הזוי. בפועל, זה דווקא אפשרי, בין השאר בגלל החשאיות המאפיינת את החברה האירנית, כפי שהתברר לפורטר, שאימץ את הטיעון של ניקולו במקום לדחות אותו על הסף. פורטר בדק מה אומרת בנושא התקשורת האירנית של אותה תקופה. מה שצף על פני השטח היה סוג של מורכבות שלא ניתן להגדירו אלא כעין סכיזופרניה דתית. המדיניות האירנית הפורמלית שללה ושוללת שימוש בכלי נשק גרעיניים ומתארת אותם כ"בלתי איסלאמיים", אולם רבים בממשל האירני אז והיום מעריכים כי יש יתרון רב ל"יכולת גרעינית" גם מבלי לממשה באמצעות כלי נשק גרעיניים. זה לב העניין.

השאלה הייתה מה משמעותה של אותה "יכולת גרעינית" או "מוכנות גרעינית". האם מוכנות פירושה יכולת לייצר דלק גרעיני או יכולת לייצר את מה שדרוש לפיתוח נשק גרעיני? בהיעדר מדיניות רשמית, החלו מרכזי מחקר, בעיקר כאלה הקשורים לצבא ולמשרד ההגנה, לייצר תוכניות מחקר ופרויקטים של פיתוח נשק גרעיני בלי הרשאה מהמועצה העליונה לביטחון לאומי. המגמה הזו, שהחלה בשנות ה-90, רק הלכה וגברה. ובאשר לרוחאני, בשלב בו הפך לממונה על צוות המשא-ומתן הגרעיני, הוויכוח בשאלת היכולת הגרעינית לא הוכרע עדיין.

כדי להדגים את המציאות המורכבת הזו, מצטט פורטר מתוך זיכרונותיו של סעיד חוסיין מוסוויאן, דובר צוות המשא-ומתן שבראשו עמד רוחאני. הדובר מוסוויאן כתב כי בינואר 2004 גילה רוחאני, לתדהמתו, שהארגון לאנרגיה אטומית של אירן הזמין, על דעת עצמו, תוכניות לבניית צנטריפוגות מסוג המכונה P2, מבית היוצר של אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית, עבדל-קאדיר חאן, מבלי ליידע על כך את המועצה לביטחון לאומי של אירן. בהמשך, רוחאני אף גילה לדובר מוסוויאן שאנשי הארגון לאנרגיה אטומית של אירן הונו אותו בטענה כי ה"מידע על הצנטריפוגות נמצא באינטרנט, ואנחנו לומדים אותו".

האפיזודה הזו ממחישה לא רק עד כמה מורכבת, קשה ומסוכסכת המציאות האירנית, אלא גם כמה מורכב היה האתגר שהציב לעצמו רוחאני, כשביקש לעצור את תוכנית החימוש הגרעינית. היה ברור לו שכדי למגר את ההתנגדות, עליו להשתמש בכלי רב העוצמה ביותר שעמד לרשותו. הכלי הזה, מתברר, לא היה איומים, סחיטה או הפעלת כוח משום סוג. רק חזרה מושכלת על עמדתו הרשמית של המנהיג העליון חמינאי, שלפיה נשק גרעיני אסור על-פי חוקי האיסלאם.

וזה עבד. לא רק בגלל שבמקביל, חמינאי חיזק את רוחאני בנאום שנשא אז, נאום בו חזר על עמדתו ש"אנו נגד שימוש בנשק להשמדה המונית בכל צורה שהיא"; הטקטיקה שנקט רוחאני הייתה להכריח את מי שעבדו על אותם פרויקטים גרעיניים נסתרים להודות שזוהי "פעולה אסורה על-פי האיסלאם".

פורטר אף מצא הד לאותו מאבק פנימי בראיון של העורך הראשי של העיתון השמרני 'קיהאן', בו רמז למתחים בין צוות המשא-ומתן של רוחאני לבין חוקרי הגרעין האירנים, שהתנגדו לדרישתו של רוחאני לדווח לו על פעילותם.

עד כאן ההתכתבות בין גארת' פורטר לשגריר לשעבר פרנסואה ניקולו. ואם יש תובנות כלשהן באשר לרוחאני, הרי שהן שלוש: ראשית, העובדה שרוחאני, למרות שכיהן במשך שנים כיועץ לביטחון לאומי, מצא את עצמו "Out of the loop" בתחום כה קרדינלי כמו הפעילות הגרעינית.

התובנה השנייה היא שמרגע שהתברר לו העניין, קיבל על עצמו את המשימה, למרות שעל פניה נראתה כבלתי אפשרית, ואף הצליח למלא אותה למרות שנתקל בהתנגדות קשה מצד הגופים החזקים ביותר באירן.

התובנה השלישית והמעניינת ביותר נוגעת לדרך שבחר לאכוף את החלטתו. לא באיומי סרק, גם לא באמצעות הבטחת מחילה, אלא בשימוש בנשק הווידוי וההודאה בטעות דתית, כפי שהוכתבה על-ידי מדיניותו הרשמית של המנהיג העליון. סוג של אינקוויזיציה בדרכי נועם. האם זה הסגנון החדש שמביא חסן רוחאני "המתון" לנשיאות?